משהו בה משך אותי כבר מהתחלה. לא, לא שם המשפחה על דלת הכניסה
- לכך אני כבר רגילה. אמנם הראיתי לחברה "הנה אותו שם משפחה
כמו שלי" אבל לא הייתי שותפה להתפעלות... היה משהו מפתיע אחר
שמשך אותי לשם. לקח לי זמן להבין מהו. הבטתי בחדר סביב. נקי,
מטופח. לא גדוש מידי... כמו תמיד בהזדמנויות מסוג זה צפה שוב
המחשבה הטורדנית איך לעזאזל מצמצמים חיים שלמים לתוך חדר וחצי
בבית אבות...  

עוד אני שומעת את עמיתיי הסטודנטים מתפעלים מהפונקציונאליות של
המגורים כאן, קלטתי פתאום: האישה הזו, זה מה שזה. היא חייבת
להיות משהו מיוחד. וודאי שהיא חייבת, אחרת איך אפשר להסביר כזה
ציור מודרני במרכז הקיר ועוד כמה קטנים בקיר השני, ליד המדפים
עם התמונות המשפחתיות. "היי חברה תראו, תראו את התמונה. איזה
טעם צעיר לאישה כזו זקנה... אמרתי לכם שהתחברתי אליה ברגע
שנכנסתי הנה".

סקרנותי קירבה אותי אל התמונה...
באחת תקפה אותי חולשה, נשענתי על השולחן וכשהייתי בטוחה שאיש
לא שם לב, הבטתי שוב. אכן, שם הצייר כשמו של בני המת. תעתועי
דמיון או משהו אחר?
אספתי את מעט הרציונאל שנותר בי, יצאתי מהחדר והצטרפתי לשאר
לקבלת הסבר על סוג העבודות בהן מעסיקים את הקשישים הנתמכים,
דיירי הקומה.

כאן ראיתי אותה. ידעתי מיד שזו היא. אותן שערות, אותו מצח
גבוה, עיניים בהירות, מבט מבויש משהו, ממש כמו חמותי. שאלתי את
המדריכה והיא אישרה.
אוויר החדר נעשה דחוס. התנצלתי ויצאתי. בזאת תם הסיור עבורי.

אולי, כשאאסוף את עצמי, אשוב לבדוק מי היא האישה הדומה לחמותי
ז"ל, הנושאת את שם משפחתנו ושבנה נושא את שמו של בני - אני
חוששת לשאול אם עודו בן החיים...  



YP
31 בדצמבר 2003