היא שכחה את החלון פתוח ואוויר קר נכנס לחדר.
היא על המיטה, יושבת ישיבה מזרחית ובוהה באוויר הקר. הקור
מזכיר לה את הבדידות.
ברקע sick of it all של finger eleven. אירוני היא חושבת.
היא מתחילה להרגיש את כל הרגשות שנעלמו ברגע שהוא נכנס לחייה.
זוכרת את כל הכאב שנעלם, ועכשיו כשהוא הלך הכאב חזר.
היא לוקחת נשימה, ובתמורה דמעה מתגלגלת מצד עינייה ומתחילה
לנזול, נעצרת לשניה בשפתיים היבשות ונופלת לריצפה, מתנפצת
לרסיסים קטנים כמו כל התקוות והחלומות שלה, כמו הלב שלה.
היא רוצה לכעוס ולהאשים, לצעוק ולהשמע. היא רוצה לברוח לעולם
משלה, להיעלם.
עוד נשימה. אוויר נכנס לגופה, חיים, הוא עבר אותם.
הבדידות לא עוזבת, היא רוצה להיות שוב בזרועותיו ולהרגיש את כל
מה שהיא אף פעם לא הרגישה לפניו ואת מה שבחיים היא לא תרגיש
שוב.
הכאב מסרב לעזוב, בעצם הוא הדבר היחיד שנשאר.
היא לוקחת עוד נשימה, מנסה לא להישבר. היא הבטיחה לו שתפסיק,
שהיא לא תפגע עוד בעצמה. אז מה? היא חושבת. הוא הבטיח שהוא אף
פעם לא יעזוב. היא מביטה על הסכין שבידה. קרה וחדה כמו בעבר.
הרגשת הבדידות מתחילה לדעוך, החברה חזרה.
היא התגעגעה. הרבה זמן לא הרגישה אותה, הרצון לכאב, הרצון
להרגיש מתחזק.
היא מקרבת את הסכין אל הווריד ונעצרת. יש הבטחות שלא מפרים,
היא חושבת. היא מניחה את הסכין.


היא הולכת בשביל אשר הופך למוכר. שניים היא כבר איבדה למקום
הזה.
כ"כ הרבה אנשים, כ"כ הרבה אבדות.
היא נעצרת ומסתכלת על המצבה. היא מניחה את הורד על הקבר הקר
ולוחשת בכאב "יש הבטחות שפשוט לא מפרים". דמעה נופלת על הקבר,
מלטפת אותו לשלום..