כולם אמרו שלא התאמתם, אתה דני ברגר הרציני מט' שלוש, ואת דנה
הצוחקת שאף פעם לא היה לה מספיק שכל כדי להיות עצובה. דוקא הלך
לכם, למרות הלשונות הרעות, את כל התיכון ביליתם ביחד, את אצלו,
הוא אצלך. בשיעורים במתמטיקה עזרת לה, זה תמיד היה מקצוע חזק
אצלך, את לעומת זאת הייית הרבה יותר חזקה באנגלית.

בשנתיים האחרונות הלכתם להומאנית, את בשביל הבגרות שלוש יחידות
במתמטיקה, ואתה בשביל שיעורי הספרות, וכן, קצת גם בשבילה.

הוא התגייס כמה חודשים לפנייך, ביום חמישי אחד את ואמא שלו
ליויתן אותו ללשכת גיוס. מאמא שלו הוא קצת התבייש, בך בכלל לא.
את נהנית ממבטי הקנאה של המגויסים האחרים.

בטירונות כתבת מעט, היית עייף מידי ומדוכא מידי, את ניסית
לעודד אותו ושלחת חבילות עם שירי אהבה במעטפות ורודות. המ"מ
הכריח אותך לעשות שכיבות שמיכה. בשביל החבילה היית מוכן לעשות
יותר. כל שבועיים התראיתם, ההורים שלו כעסו עלייך שלא השארת
להם זמן עם הבן. את הרגשת שזה לא מספיק לך.

כשעברת לבסיס בבקעה, היא בדיוק התגייסה. לחיל האוויר, מבחן
הגורילה, אתם יודעים. ניסיתם בהתחלה לתאם יציאות, את היית
צריכה להישאר כל שבת שלישית, הוא יצא כל שבת שלישית, במקרה
הטוב כשלא הייתה כוננות. נמאס לה תמיד להחליף תורנות ברגע
האחרון, ככה  היא אמרה לך בטלפון וככה חודש שלם עבר בלי
שהתראיתם.

לא סיפרת לו על הטייס שמחזר אחרייך, לא היה נעים לך להרגיז
אותו. לא סיפרת לה, שסיפרו לך הנשמות הטובות שראו אותה בבסיס
עם מישהו אחר.

כולם אמרו שלא התאמתם, בסוף הם גם צדקו. היא נפרדה במכתב. אתה
קראת בו כמה פעמים, וכשאף אחד לא ראה אפילו הרטבת את הכרית
שמתחתה הוא היה מונח.

שנה אחרי השחרור פגשת רונה, היא הייתה יותר רצינית, ומתחשבת,
יותר מתאימה לך דני. עד היום אתם ביחד.

אז למה אתה תמיד עובר לצד השני של הרחוב כשאתה עובר ליד רחוב
האילנות שלושים ושבע.