בת'כלס, זה לא היה ממש מרגש. אולי בעצם יותר מפחיד ממרגש.
האמת שאין לי מושג איך בדיוק לתאר את זה; כעקרון חיכיתי שזה
ייגמר עוד מלפני שזה התחיל, רציתי שזה כבר יהיה מאחורי. זה
פשוט היה נראה לי דבר שצריך לעשות, ואולי, אולי אם זה יימצא חן
בעיני, אז אולי נעשה את זה שוב.

בניגוד לכל ההכנות שלי עם עצמי שקדמו לעניין, ארשת הבטחון שלי
קרסה כולה כשקלטתי שהנה מגיע הרגע הזה והנה אני שוכבת שם
מתחתיך ורועדת כמו עלה נידף.
הרעד שלי קצת הרתיע אותך. נראה היה שחשת בו וידעת שזה לא בגלל
שקר לי.
שאלת לשלומי, עניתי שאני בסדר, עצמתי עיניים, וחיכיתי שייגמר
כבר.

יכול להיות שעדיין רעדתי, אני כבר לא זוכרת. הכאב הכהה את הרעד
אבל נשארתי שקטה, בקושי נשמתי. ניסית לנשק אותי תוך-כדי, אבל
אני, אני הייתי עסוקה בלקיים שיחת מוטיבציה עם עצמי.
פתאום נגמר, וחשתי תחושת הקלה. העפתי אותך מעלי ומיד הזדקפתי.
בדקתי את הסדינים, לא היה דם. לפחות זה - חשבתי לעצמי.
עוד היה זכר קל מהכאב, אבל הוא עבר תוך מספר דקות.
הרגשתי כלום, זו היתה הרגשה מעיקה הרבה יותר מאשר כל הרגשה
אחרת, כואבת ככל שתהיה.

ליווית אותי אל פתח הדלת, ניסית לנשק אותי. התחמקתי, אין לי
מושג למה, בדרך-כלל אני היא זו שיוזמת את הנשיקות הללו,
שמחייכת אליך בציפיה שתשיב לי חיוך, זו שמפגינה כמה שאכפת לה
ואפילו זו שמראה שהיא אוהבת ומחכה שתאהב בחזרה, אבל עכשיו,
בפתח הדלת, זה היה שונה. לא רציתי, הרגשתי כלום.