בפנים הכל שקט. אם אך במעט אני אפתח את החלון, שאגות האנשים
הצבעוניים יתקלו באזניי. פעם הלכתי בחוץ. אנשים מצוייצים
שוזרים מילים, מפזרים כחרוזים של שרשרות ילדות צבעוניות, ממש
כאנשים עצמם. מוצאים את החן בתיאור סוריאליסטי, אך למעשה כה
פשטני, של פח אשפה.

ותמיד תהיה שמש בשמיים. ותמיד יהיה ירח. ותמיד יהיו כוכבים.
ותמיד יהיה אגם, מים תכולים. ותמיד יפרחו לבבות כפרחים.
הנטיף מוכן. חד מתמיד. מגרה לנעוץ בו בשר חי. קר כל כך.

תמימות מבקשת את האריזה היפה ביותר, היות ואם הרשתה לעצמה
להתעטף בחן שכזה, וודאי תוכנה ראוי לכך.
האנשים שבחוץ יודעים את זה. הם משתמשים בזה. עוטפים בכל דבר
אפשרי, בלי להסתכל. עוטפים במילים, בצבעים, בכל מה שנראה טוב.
תמימות נפגעת.
הייתי רוצה לעטוף אותה.

"כשאתה גדל את בונה חומות לשמור על הילד שבתוכך"