לפעמים כשאני נורא כועסת, או נורא מאוכזבת ממישהו, אני מסוגלת
לעמוד מולו שעה ארוכה ולהטיח בו את הכל, את כל מה שיש לי בלב
עליו ובכלל על העולם. אני מסוגלת לצעוק עליו ולהגיד לו שאני
שונאת אותו, או שאני שונאת כשהוא עושה משהו מסוים. אני מסוגלת
לשים את אצבעי בדיוק על הדבר שמפריע לי אצלו. אם עשה משהו באמת
באמת גרוע, אני מסוגלת לשנוא אותו ולא לדבר איתו שנתיים. אני
מסוגלת לא לסלוח גם אם יבקש אלף סליחות. אני מסוגלת אני מסוגלת
לספר לכל העולם את הסודות הכי כמוסים שלו.

כשאני עצובה מאוד ממשהו, אני מסוגלת לשבת ופשוט לבכות את כל
כאבי החוצה. אני מסוגלת לצעוק ולהשתולל ולבכות על כל העוול
שהעולם הזה עושה לי. אני מסוגלת להביע את הכאב שלי במילים. אני
מסוגלת לספר לחברה הכי טובה שלי מה כואב לי. אני מסוגלת  לשבת
יומיים רצופים ולהיות בדיכאון ולא לשמוח ולא לחייך ופשוט לא
לעשות כלום. אני מסוגלת להיות משותקת מעצב, כמו בספרים.

כשאני שמחה מאוד מאוד, אני מסוגלת לקפוץ ולהשתולל ולרקוד במשך
יום שלם בלי להתעייף או להתפדח.
אני מסוגלת לחייך כל הזמן. אני מסוגלת להיות שמחה לגמרי לגמרי,
בלי שתתחמק לראשי איזו מחשבה מטרידה או עצובה. אני מסוגלת
לעלות לגג ולצרוח "אני מאושרת!!!" אל אויר הערב הקריר. אני
מסוגלת להיות מאלה שכשהם שמחים, כל מי שמסביבם גם כן שמח.

כשאני מאוהבת, אני מרגישה שכל העולם רוקד. אני מסוגלת לאהוב
מכל הלב, בלי לחשוש מה יהיה בעתיד.
אני מסוגלת להתקשר אליו מליון פעמים ביום, בלי לחשוש מזה
שיחשוב שאני קרציה. אני מסוגלת להראות לו עד כמה אני אוהבת
אותו.  כשאנחנו רבים, אני מסוגלת להניח את הגאוה שלי בצד,
ולהתקשר אליו ראשונה כדי לבקש סליחה. אני מסוגלת לאהוב אותו עד
אינסוף בלי גבולות של זמן או מקום. אני מסוגלת להגיד לו
שנפגעתי ממנו, או שאני לא מסכימה איתו בקשר למשהו. אני מסוגלת
להיות רק שלו, בלי לחפש חיזוקים מבחוץ.

לפעמים אני רוצה באמת להיות כזאת. לכעוס בלי עכבות, לבכות
כשאני עצובה, לשמוח לגמרי ולאהוב מכל הלב ממש.
   
חבל שאני לא באמת כזאת...