בשעה שש וחצי בבוקר פותחת הטלוויזיה ההונגרית, ערוץ 29 בכבלים,
את שידוריה בתקריב של אקווריום טרופי, שידור שנועד כדי להרגיע
את עצביהם המרוטים של תושבי בודפסט, או של שותי הקפה השחור
הראשון הרבים בישראל, שצופים בערוץ  בשעה זו כסוסי ציפורניים.
אאוברה אאוגניו, שם שנראה כאילו נלקח בהשאלה מאחד מגיבוריו של
גארסיה מארקס במאה שנים של בדידות, אבל למעשה זהו שמו של זקן
הונגרי חביב מהקומה השמינית, מן הסתם הצופה הנאמן היחיד של
ערוץ 29 בבניין, או אף בשכונה או בעיר כולה, יוצא בשעה זו
בנעלי בית חומות, חלוק מרופט וחיוך מתנצל להביא את העיתון
אויקלט מתיבת הדואר שמספרה כמספר דירתו 29, ממש כמספר הערוץ
החביב עליו, מה שבודאי שמקל מאוד את מלאכתו בזמן שהוא מחפש את
התחנה האהובה עליו בשלט של הטלוויזיה.
אאוברה הנינוח, בקשישותו האיטית והנסבלת, אף פעם לא הרגיז אותי
במיוחד, ומדי פעם, כשהגברת מקומה 8  בחניה 76 החנתה את מכוניתה
ברשלנות כשגלגליה השמאליים פולשים לתחומי חניה 77 שלנו, ברכתי
אותו על שלא קנה אוטו, השאיר את חניה 78 ריקה ואפשר לי לחלוץ
את זועטוטי הישנים מכיסאות הבטיחות שלהם, ולשלוף אותם במצב
מאוזן עד מקופל בלי לשרוט אף כנף של אוטו שכן.
אאוברה היה היחיד, פרט לזוג מהקומה הרביעית שהם בעצם נושא
סיפורנו, שלא היו לו ילדים בבניין, בניין שיועד להיות שכונה של
בתים להשכרה לזוגות צעירים.
חיינו הבורגניים בבניין בן שמונה הקומות היו נינוחים למדי.
קיטורים על לכלוך במעלית, האשמת החתולים במצב הזבל וטענות כנגד
צופרי השבת בצוהריים והלילה. לא היו לנו, לי ולאשתי חברים
בבניין וגם לא אויבים. היחידים מכלל 34 דיירי הבניין היחידים
שבאמת הרגיזו אותנו היו הזוג מהקומה הרביעית שקראנו להם
הורדרדים.
את הורדרדים הכרנו זמן קצר אחרי שנכנסנו לגור בבניין, וזמן קצר
לפני שתכננו לנסוע לבת דודה של אשתי בסן-פרנסיסקו. שכנה אחרת
הסבירה לנו שהם מומחים לאמריקה בפרט לסן-פרנסיסקו ובפרט למזג
האוויר שם, והם מצידם הסבירו שמזג האוויר שם ממש כמו בתל אביב
בקיץ, דבר שדי חיזק את מה שזכרנו אשתי ואני משיעורי הגיאוגרפיה
שלנו.
בשבוע שלאחר מכן, בין חמש לשבע בבוקר, כשאני לבוש בטרינינג על
טרינינג ובתי מוכת הג'ט-לג בת העשרה חודשים מגרגרת בהנאה על
גבי כשהיא מונחת במנשא הגב עטופה בכפפות, פוזמקאות מחממי
אוזניים ושני זוגות כובע צמר, וכשאני מתנשף במעלה הדרך היפה
להפליא המובילה ממעגן המעבורת לביתנו הזמני בטיבורן, סן
פרנסיסקו, ברכתי את זהירותה הפולנית של אשתי, ואת ידענותו הרבה
של אבי ,שמעולם לא היה בסן פרנסיסקו, אבל טרח להסתכל במפת
האקלים של מערב ארצות הברית וחשבתי לא מעט על הורדרדים.
כשחזרנו הודו הורדרדים שאמנם היו בסן פרנסיסקו אבל רק לכמה
ימים, אבל עדיין טענו שהם צדקו באופן עקרוני בקשר למזג האוויר.
כך או כך הצטרפה משפחת טל מהקומה הרביעית, לחבורה המצומצמת של
דרי  חמשת הדירות שהכרנו בבניין בין עשר הקומות, ואשר זכו
לשאלה "מה נשמע" אחרי ההנהון חסר הפשר.
אף פעם לא בררנו למה לורדרדים אין ילדים, זו חטטנות ישראלית של
פעם שכמותה כבר לא הרשנו לעצמנו, אבל שכנה אחת אמרה שהם דווקא
מנסים. יאמר לזכותם כי היו בין הבודדים שהצליחו לדחות את
הסיפוק של צביטה או ליטוף על לחיו הדשנה במיוחד של בני שנולד
שנה וחצי אחרי שחזרנו.
כזוג היו הורדרדים קצת שמנמנים יותר מהממוצע, במיוחד היא יש
להודות, קצת ורדרדים יותר מהממוצע שוב בעיקר היא אבל הרבה יותר
זוג מהממוצע. מעולם, במשך ארבע השנים שגרתי בבניין לא ראיתי
אחד מהם יורד במעלית בלי השני, פרט לפעם אחת כשהורדרד חמוש
בשקית זבל, מלאה מן הסתם עד חצייה בשאריות מגזינים מרחבי העולם
ובעטיפות של שוקולדים אופנהיימר, עצר בנימוס את המעלית בה
סחבתי אני שלוש שקיות זבל מסריחות עמוסות בחתולים צואים,
קליפות אבטיח נוזלות, שלל ציורי הילדה מהשבוע האחרון, 8 בטריות
נטולות כספית, מכסה אחד של קפה נטול קפאין, ידיעות אחרונות של
יום ששי האחרון  וסתם זבל. בודאי ניחשתם שהורדרד השתמש בשקיות
הזבל הריחניות והאסתטיות עם הידיות.
הורדרדים תמיד נכנסו יחד למכונית שלהם, שתמיד נראתה כאילו יצאה
ממתקן שטיפה, תמיד יצאו לריצות הערב שלהם לבושים בבגדי אימון
תואמים, תמיד דיברו זה אל זו בלחש ובסבר פנים נעים.
בוקר טיפוסי, בתי הקטנה זגוגת עיניים מוצצת בחוזקה את בקבוק
מיץ הפטל שלה, התינוק בדרכו למטפלת טועם את חולצתי השחורה
החדשה ומנמר אותה בכתמים לבנים, אני נחרד לראות את זיפיי
המוגזמים, עיניי הטרוטות מעייפות, בגדיי הלא מותאמים וחולצתי
הלא רכוסה, שלא ראתה מגהץ זמן רב דרך הראי המטונף שבמעלית,
מחשב שאין ממש הרבה סיכוי שאגיע בזמן לעבודה אלא אם יתבטל איזה
פקק בדרך, ומתפלל שהאוטו יניע ושכסא הבטיחות ייסגר בקלות,
מפייס את הקטנה בסיפור לעוס חסר סוף ודופק בהיסטריה על גו
התינוק כדי להוציא את הגרעפס שיפסיק את הבכי, והנה נעצרת שעטת
המעלית בקומה הרביעית,  וזוג הורדרדים נכנס פנימה מפטפט בנומך
קול ובעליצות, נפוח מעודף שינה, מר ורדרד  מגולח למשעי ולחייה
המלאות מדי של מרת ורדרדה שזורות נימונים  מרוצים מעצמם.
הזוג מחייך בנעימות מפטפט על הסרט שראו אתמול  ונכנס ביחד,
לרנו המגאן חדשה  ושחורה שנראית כאילו יצאה ממתקן שטיפה.      
 
באותו יום החלטתי שאני חייב לבדוק יום אחד מה השניים האלו
עושים, איך זה שהם נוסעים לעבודה ביחד, ולמה הם כל כך מרוצים
מעצמם כל הזמן. החלטה זו הייתה נשארת במקום אליו הולכות כל
ההחלטות הנחושות של הבקרים, אלמלא חליתי בדלקת ריאות, והודעתי
שאיני בא לעבודה, ושיעולי הרמים הבריחו אותי אל מרפאתו הנודעת
של רופא ריאות אחד, שבזמנו הפנוי המועט מקבל גם חולים של קופת
חולים כללית בבניין משרדים בעיר שכנה.
בעוד אני מסתכל במספרי הבתים, זוכר שפרט לרחוב העצמאות בחיפה,
המספרים הזוגיים הם בימין כשהולכים מההתחלה לסוף, ולכן אם זה
בית 37 ואני צריך 19 ,כנראה שאני צריך את הכיוון ההפוך לזה שבו
אני הולך, ראיתי את הורדרדים. הם יצאו מרנו המגאן השחורה, ועלו
במעלית  לקומה הרביעית של בניין מגורים רגיל. נכנסתי בסקרונות
למעלית הבאה. הגעתי לקומה 4 ובה שתי דירות. על הדלת הימנית
הייה שם של משפחה, הימרתי על הדלת השמאלית, עליה לא היה כל
סימן, דפקתי בדלת בחוזקה.
גברת ורדרדה פתחה לי את הדלת, ולפני שמישהו מאיתנו התאושש,
מצאתי את עצמי בחדר הקבלה של מכון עיסוי.