מגיל קטן למדתי שאישה צריכה לחפש גבר, בכל מקום, עד שתמצא את
הנסיך.
הנסיך שיגאל אותה מצרותיה ולא משנה אם כעבור זמן מה יהפוך גם
הוא לאחת הצרות, הרי יבוא מישהו אחר שיציל אותה גם מזה.
יום בהיר אחד (בעצם קודר, אבל למי זה משנה עכשיו) גיליתי שיותר
טוב לבנות את עצמך  ורק אז להכניס מישהו נוסף לחייך.
אז הייתי לבד.
והתרגלתי לזה.
ושיננתי לעצמי שאני לא מחפשת אף אחד, רק אם אכיר מישהו במקרה -
זה יהיה שווה.
זה כל כך דבק בי עד שכל גבר שפגשתי פסלתי מייד.
"הוא נמוך מדי"
"זה בכלל גר רחוק"
"ההורים שלו גרושים!"
"הוא לא אוהב רוק"
ככה, חשבתי - אהיה בדרך הנכונה! כך אכיר מישהו שיהיה בדיוק,
אבל בדיוק, מה שאני רוצה וצריכה!
הרי כל כך טוב לי לבד ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ויודעת
בדיוק, מה אני שווה.
אני לא אתפשר ואסכים לבנות קשר, אלא רק עם הטוב ביותר.

המממ... עד היום אני לא יודעת אם שקרתי לעצמי.
בעצם, זה משנה?