"הסתער!!!" קרא הלב לחיילים האדומים והלבנים שעמדו בסדר מופתי
והחלו להתקדם לכיוון המטרה.
"הוא אחד ואנחנו מליונים. הגיע הזמן לשים קץ למלחמה הבלתי
נגמרת הזאת! אנחנו חייבים להוריד אותו על הברכיים אחת ולתמיד!
הגיע הזמן שנראה לו שאנחנו הצודקים! אם הוא לא מבין אז נסביר
לו בכח! חייבים לכבוש את המבצר!"

מאז ומעולם הם היו אוייבים וככל שעבר הזמן כך גם גדלה האיבה
ביניהם. על אף המחלוקות - מחלוקות זו מילה רכה מדי - על אף
השנאה שסררה ביניהם תמיד נאלצו לעבוד יחד. גרוע מכך, הם היו
תלויים אחד בשני באופן מוחלט!

למרות שהיה חכם יותר, בעל אינטואיציה גבוהה וכושר מנהיגות
מדהים הלב תמיד היה מספר שתיים. הוא היה יודע לקחת סיכון ולא
פחד על כבודו שייפגע אם ייטעה. הוא תמיד צדק כשהצליח לשכנע
אותו,
את ההגיון שישב לו למעלה במבצר כמו איזה דיקטטור ושלט על
הממלכה ביד רמה.

הם כבר נלחמו בעבר אבל מעולם המלחמה לא ארכה משך זמן ארוך כל
כך. במלחמה הקודמת הלב והמורדים הצליחו לנצח, לקח להם שלושה
חודשים להצליח להשתלט על המבצר אבל עד שהצליחו זה כבר היה
מאוחר מדי היא כבר לא רצתה. הלב ניצח את המלחמה אבל הפסיד את
הסיבה לתחילתה.

הלב והכוחות הלבנים והאדומים נסגו וההגיון חזר לכס המלכות. הלב
נכנס לדיכאון עמוק, דאג לזרימת הדם ללא שום רצון ואכפתיות.
הרגישו את הצער שבו בכל פעימה. אפילו מליוני כדוריות הדם
האדומות שעברו בכל רגע לא הצליכו לעודד אותו. הוא נשאר שם ופעם
באדישות.