במורדות החורף
עד פאתיי האביב
הולכת היא
מישהו
מנגן בעוגב מלווה בלי יגון את חמימות ימיה
פניה נוגהות בשלו מתינות גומות השקייה
מהירות צמרות עצים
עת יחלוף מכאן
יכולה כבר לראות פעיית ינשוף
חדורת נאקת אנפות צחה
כלניות בשיא תפארתן

אז זמן קיללת הקור
מצוקות משטחי החלקה סדוקים
נקישות זנבות ראשנים גוססים בשלולית הענק
ליד חורשה סגרירית מיותמת דלף
דווקא שם תאווה להיות איפה
יסלסל את גופה אד עשן בלי אש
תמיד יש בערה
בה

ובצנוח סוף סופו של כפור
אל אפה מאדים על חזה מתנשם
בין מרווח הפטמות הגדול תהין
לבקש לה שישוב
ולא יהיה דבר בחיקה
מלבד משק
כנפיי שלוו
טעמיי המן
מגעיי ישימון הקרח
ארבעים שנה עוד תלך אחר
קישוט כישוף נוסף של סתיו נכסף