היא שוכבת במיטה שלה, מכורבלת בשמיכת הפוך העבה. הוא כבר מזמן
הלך. תמיד הוא הולך אחרי. הוא אף פעם לא נשאר. ולמה שהוא
יישאר? הרי היא בשבילו רק כלי. רק כלי לסיפוק היצרים שלו. היא
נאנחת קלות. מתבוננת על הציפורניים הצבועות שחור, מוציאה
מהמגירה שבשידה שליד המיטה סיגריה. הסיגריות שלו. היא יכולה
לראות את הבבואה שלה, עמומה. הרבה אנשים אמרו לה שהיא יפה,
חכמה, אינטיליגנטית, משעשעת. הרבה אנשים ציינו אינספור תכונות
טובות שלה ואמרו לה שהיא תוכל להשיג משהו הרבה הרבה יותר טוב
ממנו. כל אותם חברים שלה, שאמרו לה שהם אומרים לה את כל המילים
הקשות מתוך אהבה ודאגה לה, כל אותם חברים שאמרו לה שהיא צריכה
להתנתק ממנו ולא לפגוע בעצמה ככה. היא יודעת את זה. היא יודעת.
היא יודעת שהוא בא אליה רק מתוך מוצא אחרון, יודעת שהוא איתה
רק בגלל שאין לו משהו יותר טוב. היא יודעת שהיא תכף תבכה. היא
תמיד בוכה שהוא הולך, והיא בוכה עוד יותר כשהיא יודעת שהוא
בטוח מצא לעצמו משהו יותר טוב, החברה שלו, או מישהי אחרת.
היא נזכרת באינספור שיחות שעשתה עם החברות הטובות שלה. היא
זכרה את המבטים התמהים שלהן, שניסו להבין למה היא מעוללת זאת
לעצמה. את המשפטים שלהן "הוא זרק אותך לאלפי עזאזלים, איך את
יכולה לאהוב אותו" ואין לה תשובה. מה, האם זה בגלל הבדידות?
האם זה כי תמיד נוח לחזור לאותו מקום ישן ומוכר... האם כי אין
אף אחד אחר?
היא לא יודעת למה.
כל כך הרבה זמן היא נותנת לו לשלוט בחייה. האובססיות שלה כלפיו
לא נרגעות ואפילו לא קצת.
והיא יודעת, היא יודעת ששוב היא תתן לו לפלוש לתוכה ולהרוס
אותה מבפנים.
והדמעות... הדמעות ממשיכות לרדת.