1.4.01. צאט נענע
כרומוזום: אתה לא רציני
מחפש כרומוזום: לאן נעלמת?
כרומוזום: מה זה השם הזה? השתגעת?
כרומוזום: עזוב, אתה לא רוצה לדעת.
מחפש כרומוזום: זה שתדע שאני מחפש אותך.
כרומוזום: אז הנה אני יודע.
מחפש כרומוזום:אז לאן נעלמת?
כרומוזום: נו עזוב!
מחפש כרומוזום: התחלת להעלים מידע? חחח
כרומוזום: לא מעלים, זה רק משהו משפחתי.
מחפש כרומוזום: עובר בגניםף, אה?
כרומוזום : בערך. אזכרה של אבא שלי
מחפש כרומוזום: הו... משתתף בצער
כרומוזום: זה בסדר, היה די מזמן.
מחפש כרומוזום: עדיין...
כרומוזום: זה יותר מוזר מכואב, כי ראיתי את עצמי במקומו.
מחפש כרומוזום: ?
כרומוזום: הוא מת מסרטו, אתה מבין. סרטן ריאות
מחפשכרומוזום: מחלה ארורה. מכיר.
כרומוזום: כן, אני עומד לפתח אותה תוך כמה חודשים.
מחפש כרומוזום: מה?!?!?!??!
כרומוזום: מה מה?
מחפש כרומוזום: אם הבנתי נכון, אתה אמרת הרגע שאתה בולך לפתח
סרטן (!) תוך כמה חודשים?
כרומוזום: חמישה חודשים, בערך
מחפשכרומוזום: אני אניח שאתה אומר לי אמת. איך אתה יודע?
כרומוזום: באותה דרך שידענו שבובי ימות.
מחפש כרומוזום: לא שהסברת לי את זה מקודם.
כרומוזום: אל תדאג להסברים.
מחפש כרומוזום: אני נראה לך מודאג?
כרומוזום: בטח שאתה מודאג, אחרי שהראיתי לך עד כמה החיים שלך
פתוחים כמו רגליים של זונה
מחפשכרומוזום: לפחות אני לא אמות מסרטן
כרומוזום: איזה בןזונה אתה
3.4.01. אי-מייל
אני חייב לך התנצלות, הייתי עצבני ולא היה לי כוח לשטויות שלך.
תמיד האזכרות האלה עושות אותי עצבני, לא רק בגלל שזה אבא שלי
שמת, אלא בגלל שזה כל הסיטואציה הזו, עם כל המשפחה וכל מה
שברחתי ממנו... אני לא יודע אם אתה יכול להבין.
מי אתה חושב שאני? ברור שאין לך מושג. אז אני יפתיע אותך. אני
מה שקוראים דתלש. דתי לשעבר. ולא סתם דתי עם כיפה סרוגה, אני
דוס דוס, מבני ברק, מפוניבז' אם זה אומר לך משהו.
מופתע, אה?
ברור שתהיה. אף אחד שרואה אותי היום לא יכול לדמיין שעד גיל 18
הייתי שחור לגמרי, עם כל התחפושות והטקסים. הייתי מה שקוראים
תלמיד עילוי, ואלך תסתכל על השגיאות כתיב שלי שרצות חופשי כאן,
פשוט אים לי כוח לתקן את מה שאני כותב ואני יודע שאתה מבין אז
גם ככה אין טעם.
מילים, מילים... מה אתה כבר יודע על מילים, איש מילים שכמותך?
התחלתי לקרוא בגיל שנתיים. אני מדבר על לקרוא, לא על ללמוד
לקרוא. בגיל 5 כבר שמו לי מורה מיוחד לכל מיני פלפולים שלא
יעניינו אותך בחיים אבל הם היו כל העולם שלי. סימנו אותי בחצר,
הייתי 'מיוחס'. אבא שלי הסתובב כמו תרנגול (צנוע), עד שלקחה
אותו המחלה.
כמה שלא התפללתי, כמה שלא בכיתי, הסרטן לא עצר. לקחו אותו לכל
מיני מקובלים, גם כאלה שמתנגדים לפוניבז', עשו לו כל מיני
טקסים ווודו כאלה... שום דבר לא עצר את המחלה. ככה גם פגשתי את
הרב אליגד בפעם הראשונה, והרגשתי שהוא חודר אותי במבט הזה שלו,
אבל רק לרגע, ואז הוא התפנה לטפל באבא שלי אבל מדי שחרר אלי
מבט. כשחזרנו, אמרו לי שהוא שאל עלי וזה כבוד גדול. אבל עם
המחלה של אבא שלי שכחתי מזה לגמרי, עד אחר כך.
יום אחרי יום הייתי יושב לצד המיטה של אבא, מדבר איתו על מה
שלמדתי, מתפלפל איתו. הוא כבר לא היה בשיא, ואני ידעתי שאני
מעייף אותו וזה לא טוב לו - אבל הוא התעקש שאני אהיב אצלו כל
יום, עם הספרים או בלי הספרים, ונדבר גמרא, משנה, אפילו זהר.
ושתבין, אז כבר הייתי מומחה גדול לויכוחים. היה קשה לנצח אותי,
גם אם היה מולי רב גדול, שלפעמים הייתי מקבל את דעתו מפאת
הכבוד. ואבא שלי גם היה אוהב לדבר ככה, והיינו מתפלפלים שעות
על פרשנויות ועל פירושים וגם קצת מרכלים לפעמים על הרבנים
מסביב כשאף אחד לא שמע. אבל זה היה קשה לו, וירד לו דם לפעמים
ופעמיים הוא נרדם ופחדתי שהוא מת.
אבל הוא לא מת, הוא אמר לי שכל זמן שהוא יודע שאני יבוא אליו,
הוא לא ימות. וככה באתי אליו כל יום ובאמת הוא לא מת. זהלא היה
לי קל, במיוחד שהוא התחיל להתפרק לי מול העיניים והשיעולים עם
הדם הפחידו אותי, אבל לא העזתי לצאת מהחדר ורק החזקתי לו את
היד ואמרתי לו שיהיה בריא ובעזרת השם המחלה תיעלם.
רק יום אחד הרשיתי לעצמי לאחר טיפה למיטה של אבא, הסתובבתי
איזה חצי שעה ברחוב ונשמתי קצת אוויר. אני זוכר את היום הזה כי
היה חורף והרוח הקרה צרבה לי באוזניים, ושיחקתי קצת בשלולית
והיתה גם שמש חזקה וקשת. יום מיוחד כזה.
כשהתחיל גשם שוטף שמחק את הקשת רצתי חזרה הביתה, למיטה של אבא,
אבל כל הבית היה מלא אנשים, ואמא שלי בכתה והאחים הגדולים שלי
ישבו על הרצפה עם בגדים קרועים.
זהו זה הכל להפעם.
אני מקווה שתבין את המצברוח שלי מקודם, ושוב מבקש סליחה.
החיים ללא אבא היו ריקים יותר.
לא כי זומי התרגל לבלות שעות, מדי יום, לצד מיטת חוליו של
אביו. נהפוך הוא - זומי שנא כל רגע ורגע בו הוא נאלץ לראות את
אביו קמל מול עיניו, שלד-איש שכמו נפל מחזון העצמות היבשות.
זומי תיעב את השעות הארוכות של ההתפלפלויות, של השהיה מרובת
המילים בחדר הצר והאפלולי, עם הספרים הישנים שמילאו אותו
והותירו, בקושי רב, מקום לאביו.
אך היתה בזו מטרה. נחישות שמילאה את ימיו, פרנסה את חלומותיו
בלילות. הוא היה שם זומי הכל יכול, מצוייד בהרשאה אלוקית
להכחיד את הסרטן שכרסם באביו, כל כולו מוקדש למשימה זו. אש
השליחות שבערה בו, ואשר אותה הזין אביו במילותיו, הותירה אותו,
ילד בן 11, יום אחר יום במשימתו. הוא עמד לנצח את הסרטן, ויהי
מה. ויהי מה.
והוא הפסיד.
יום אחר יום הוא עמד בפרץ. ישב שעתיים, שלוש, ארבע שעות לצד
אביו המתמעט והולך, קורא פרשיות, תוקף פרשנויות, מוכיח לבוראו
כי לא לשוא נברא. הילד עילוי, טרח האב לומר מפעם לפעם, כשראשו
הכואב מהנהן במאמץ. הילד עילוי.
עד לאותו יום, בו העילוי לא יכול היה יותר ללא אוויר צח של
חופש, ויצא לחפש אותו במדרכות הגשומות. רק עוד מספר דקות, חשב
לעצמו, רק עוד כמה נשימות מניחוח האדמה הרטובה, ממגע עשבי הבר
העירוניים, ממראה הקשת המרהיבה שריפדה את צמרות הבתים.
כשחזר, כבר לא היה למי לחזור. אביו מת, ובמוחו הילדותי, עילוי
ככל שיהיה, ידע זומי את התשובה. השומר נרדם על משמרתו, השליח
זלזל בשליחותו. אביו מת כי זומי לא היה שם בזמן, לא היה שם
בשבילו. ועד ליום מותו הוא, לא ידע זומי, עמוק בלשדו, כל תשובה
אחרת.
שעה רדפה שעה, וריקנות שחורה, רקובה, חלחלה לחיי של העילוי. לא
בגלל השעות של המלחמה, שאינן עוד. אלא בגלל המלחמה, שאינה עוד.
ללא אביו, מה היה טעם בלימוד? ללא התקווה לחייו, מה היה הטעם
במאמץ?
המילים, אותן גמע זומי בשקיקה רק חודשים ספורים לפני כן, נראו
לו נבובות, מרירות. הפלפולים הפכו לתפלים, ומה בצע לו בפרשנות
לפסוק זה או אחר, אם אין לזה מטרה? והאמונה, כן האמונה. אל
נוקם ונוטר היה אלוהיו, נוקם ונוטר. אל שלא סלח לילד הקטן על
שרצה מעט אוויר, ולקח לו את אביו. לא נפגמה אמונתו של זומי,
נהפוך הוא. הפכה לידיעה, נחרצת. היה אלוהים בשמיים, היה גם על
פני האדמה, היה גם בסרטן שרמס את גופו של אביו.
ובלקחו את אביו, הותיר לו רק אוויר.
כך התחוורו הדברים במוחו של בן ה- 11. טיול קטן אחד, ברחובות,
הפך לשוטטות בת יום שלם. ומיום, קל לעבור ליומיים. ומה ההבדל
בין יומיים לשבוע? יש הבדל, אך לא גדול הוא. לא הכל בבת אחת,
לא הכל בטריקת דלת. ישנן דלתות שנפתחות לאיטן, ישנם חופשים מהם
יש ללגום במשורה, מעט מעט.
רחובות בני ברק, על נפתולי פיתוליהם, הפכו לו לבית. חתולי רחוב
בוערי עיניים היו לו לידידים. הוא אהב להתחכך בהם, לחוש את
זנבם נעלם מתחת לאצבעותיו, רק כדי לצוץ שוב בשורש כף היד
לליטוף חוזר. בינו לבין עצמו, הוא ערך ניסוי, בודק מתי ירגיש
מישהו שהעילוי הקטן אינו מופיע לשיעורים, אינו חוזר הביתה
בזמן.
הניסוי נכשל. עזיבתו של האב הותירה ריקנות בכל סביבותיה, ואיש
לא היה שם על מנת לדחוף את העילוי שוב קדימה. "אם אין אבי לי,
מי לי", מלמל העילוי לעצמו, וחזר ללטף את החתולים שהתקבצו
סביבו, במסתור שמתחת למדרגות המכולת. מדי פעם היתה יוצאת בעלת
המכולת, חמושה בפאה כבודה ובמטאטא נצרים, ומבריחה את החתולים
בקולות מוזרים שנפלטו מפיה: "קישתא, קישתא שונרא". אך לא לזמן
רב. ידידיו היו חוזרים ונקבצים אליו, ובתוך תוכו הוא היה שוחק
למראה האשה כבדת הבשר והנשימה.
לא הכל היה מוצלח בסידור החדש. עניין האוכל, למשל, היה בעייתי.
אך בני ברק, העיר העניה בארץ, יודעת לטפל בענייה טוב יותר מכל
עיר אחרת. מעט גבות הורמו כשניגש זומי, בפעם הראשונה, לבית
התמחוי. אחרי הכל, ילד בגילו. אך בפעם הרביעית שזה קרה, הוא
כבר הפך לחלק מהנוף, מקבל בתודה את המרק החם, את הפירה,
ולפעמים את מנת העוף הקטנה, מתנת גמ"ח זה או אחר.
לאחר הארוחה הוא היה ממשיך לטייל בממלכת הרחוב הקטנה שלו, פה
מביט בנמלים, שם מתענג על ריצוד השמש בשלולית עכורה. מחשבותיו,
שהמו כל כך בחודשים הקודמים, שקטו לאיטן בהמולת הרחוב. לרגעים
מספר, הוא יכול היה להישבע בכך, נגע בו האושר, נגיעות קטנות
וזהובות.
וכך חש לו זומי הקטן, בהתרגשות לא מעטה, באותו בוקר. כיסו היה
מלא בשרידי עוף, עטופים היטב בשקית ניילון, אותן שמר לחתוליו.
הם יאהבו מאוד לטעום מהן, כך ידע. ממלכת החתולים שלו, שהחלה
בשלושה חתולים בוגרים, הקיפה כבר כמה עשרות מעריצים קטיפתיים,
שחיכו לו, באופן קבוע, במקום המסתור שלהם, מתחת למדרגות
המכולת.
תמיד באותה שעת צהריים, כך הוא ידע, התמלא מקום המסתור בנתיניו
רכי הכפות, שציפו בקוצר רוח למוצא כיסו. ובכל פעם היתה לו
עבורם הפתעה חדשה, מפתיעה. מיאו, הפעם היתה לו מנה משובחת
עבורם, פרי נדיבותה של הגברת המבשלת: שלל גרונות עוף, להם לא
היתה דרישה, אלא חתולית בלבד. מיאו, הוא מיהר אל מחבואו.
דממה מוזרה, מאיימת, קידמה את פניו. ובעצם, לא היתה זו דממה.
הוא יכול היה לשמוע, בחשיכה היחסית, קולות גרירה והקאה.
שפשופים חשופים על בטון, צלילי חרחור.
בתחושת אימה הולכת וגוברת, הוא שלף מכיסו קופסת גפרורים ישנה,
אחז באחד מהגפרורים הבודדים שנותרו בה, והדליק.
על הקרקע, במעמקי המחבוא שמתחת למדרגות המכולת, שכבו נתיניו,
מעוותי צורה, קצף לבן זולג מפיהם. עיניהם היו קרועות לרווחה,
חלקן מתות, חלקן עדיין מפלבלות בייסורי גסיסה. הוא הגביה את
הגפרור, רואה לכל מרחבי ממלכתו, את מימדי ההרג, ההרס. כל
חתוליו היו שם, כך ידע. החל מהאמהות הראשונות, אותן פגש לפני
חודשים, וכלה באחרוני צאצאיהן, שרק אתמול החזיק בכף ידו וניקה
בעדינות את הדלקת מעיניהם.
הגפרור חרך את אצבעותיו, נשמט מידו ונדם אל רצפת החול.
זומי הבליע צעקה.
צעדים נשמעו על המדרגות, הרעידו מעט את גג הבטון המשופע שמעל
ראשו.
"אתה חושב שצריך להזמין את העיריה?"
"עוד לא, תני לחומר לעבוד. תקראי להם אחרי הצהריים".
"הם לא יסריחו לי?"
"אל תדאגי, זה ימים קרים. תקראי לעירייה עוד כמה שעות, זה
יסתדר. החתולים כבר לא יחזרו".
המדרגות רעדו שוב מתחת לרגליה הכבדות של בעלת המכולת ובן בריתה
המסתורי, משאירים תחתם רעידות מסוג אחר, שהחלו בבטנו של זומי,
ופשטו בכל איבר מאבריו הקטנים. כמו אביו, כך החתולים. כמו
אביו, כך החתולים.
