המיטה הלבנה נחשפה בפינה הימנית בה הרפה הסדין הכחול מאחיזתו
האיתנה. לאלי הדבר לא שינה מאומה, הוא שכב כשעה וחצי על גבו
ללא תנועה. את הכרית קיפל לשניים כדי שראשו ינוח בזווית בה
יוכל אלי לראות את דלת חדרו. הוא התבונן בדלת וראה בעיניי רוחו
את כל האנשים שעברו בה, את הוריו את אחיותיו וחבריו השונים.
בעיקר ראה את אביו עומד בדלת ומטיף לו מוסר על לבושו המרושל
והאופן בו בזבז את זמנו בבטלה. במקום בו הניח אביו את ידו
כשנשען על המשקוף החל הסדק בקיר של אלי. הסדק החל בחריץ צר
שהלך והתרחב, גדילת הסדק הזכירה לאלי לידה. הוא ניסה פעמים
רבות להיזכר בלידתו אך לא הצליח, זיכרונותיו המוקדמים ביותר
היו מגיל ארבע או חמש אך הם היו מעטים ומבולבלים כמו הנמלים
שיצאו דרך הסדק וצעדו מטה לאורך המשקוף החום והמקולף. הנמלים
צעדו בטור עורפי כמו חיילים מאומנים, הן צעדו במסלול עקלתוני
עד לרצפה ושם עברו מתחת לדלת ונעלמו. זה נראה כמו פארק שעשועים
אך הן מן הסתם לא טיפסו מן העבר השני וחזרו דרך הקיר.
בעוקבו בעיניו אחר הנמלים ראה אלי את חייו. את המדבקות שעל
המשקוף מכל מיני תקופות בחייו ומקומות שהיה בהם. הייתה מדבקה
של תנועות הנוער נגד אלימות ושתי מדבקות מפסטיבלים באירופה
שאלי ביקר בהם עם חברים. לצד המשקוף היו סימוני עיפרון ישנים
איתם סימן אלי את צמיחתו לגובה מאז היה בן שלוש וככל שגבה אלי,
גבהו גם סימוני העיפרון.
המשקוף החום התקלף ונסדק גם הוא מהזמן והחום.
כשהתרחב הסדק בקיר הוא החל להתעקל ולהתפתל כמו שאלי החל למרוד
ולסטות מדרך הישר כשהגיע לנעוריו. מרדנותו התבטאה בהסתגרות,
בנסיעות ארוכות וספונטניות לכל מקום אפשרי ואפילו שימוש בסמים
למיניהם. שלב זה בחייו של אלי עדיין לא הסתיים וקשה לראות סוף
לכך מעבר לעיקול.
כשבהה אלי בסדק המתפתל דמיין כביש עקלתוני. מייקל, בן דודו של
אלי היה נהג מרוצים בבלגיה ואלי דמיין את עצמו דוהר בכבישים
מפותלים במהירות אדירה, כמו מייקל. על מדף קטן ליד הכניסה לחדר
ניצב גביע בצורת מכונית מרוץ. הפסל הוענק למייקל באחד
הניצחונות שלו בראלי עפר בטוניס. אלי אהב את גביע העץ כי גולף
ביד ואלי העריך עבודות יד כי זו אומנות לא משועתקת. גם מייקל
אהב עצים למעשה הוא חש קירבה של ממש אליהם, קירבה שהגיעה לשיא
כשנכנס עם מכוניתו בעץ שיטה במהירות שמונים מייל לשעה ונהרג
במקום. הגביעים בהם זכה חולקו בין בני המשפחה ואלי בחר בגביע
העץ. הוא תלה מדף קטן ליד המשקוף כך שהגביע מסתיר כמה שיותר
מהסדק שבקיר. החריץ המתפתל היה המקום היחיד בו עדיין נהג מייקל
בפראות מסריחה מסכנת חיים.
כששב והתיישר סדק, הוא החל בנטייה מטה. למרות שנטייה מטה יכולה
לעורר אינסוף אסוציאציות במוחו של כל אדם, במוחו של אלי
התרוצצו רק שתיים. הראשונה הייתה הדיכאונות התכופים שהשתלטו
עליו, הוא דווקא התענג עליהם והם השרו עליו מוזה לציור וכתיבה.
האסוציאציה השנייה הייתה נחיתת המטוס שהביא את גופת אוריין,
אחותו הגדולה של אלי שנהרגה בתאונת אופנוע באוסטרליה. נחיתה זו
עוררה באלי את האסוציאציה הראשונה בצורה חזקה, הוא היה קשור
מאוד לאוריין והיא הייתה עבורו חוט מקשר למציאות כשהוא היה
בורח ומסתגר בעולמו. אוריין הייתה היחידה שתקשרה איתו והצליחה
לסדוק את הקליפה שבנה אלי מעת לעת. כעת הסדק היחיד שנותר היה
בקיר חדרו.
לאחר שצלל מטה והתרחב עוד קצת, החל הסדק בעלייה מתונה לצד שמאל
לעבר החלון כאילו היה בחוץ משהו מעודד, סימן לעידוד בעתיד.
אלי העביר מבטו אל עבר החלון באיטיות ועיניו כמו עכבר במבוך
נעות לאורך הסדק שבקיר ולא פוסחות על שום עיקול ושום סדק משנה
עד שהגיעו לקצה הסדק שנעלם לתוך אדן החלון. מסגרת החלון הצבועה
אדום - בחוסר תיאום מוחלט למשקוף הדלת - תחמה שמיים של אחרי
הגשם. כל הצבעים היו ברורים ונפרדים, הכחול האפור והלבן נעו
לאיטם בכוונים שונים. קולות ילדים נשמעו בחוץ ואלי התרומם
התיישב במיטה ושפשף את עיניו, הוא מתח את ידיו לצדדים ופיהק
בקול רם לנוכח השעמום שראה בחיי הנמלים. הוא המתין עד שרגליו
הרדומות שבו ונהנו מאספקת דם. אלי ניגש לעבר החלון, מחלץ את
תחתוניו שנלכדו בישבנו ונשען על אדן החלון. ברחבת האספלט
הרטובה שיחקו ילדי השכנים עם אחותו הקטנה טליה. הילדים אספו
חלזונות שטיפסו לאיטם על עלי הדשא הרטובים והילדים ניסו לעזור
להם לעלות מהר יותר. המחזה שעשע את אלי שגיחך לעצמו עד שחש
צורך להשתעל. כשהניח את ידו מול פיו ראה כי נחתך בידו והוא
שותת דם, הוא נחתך מהסדק שבקיר בדיוק בנקודה שבה נחבא הסדק
מתחת לחלון. טיפת דם אחת נותרה על הקיר, אדומה וחמה והיא החלה
לזרום במורד הסדק. אלי הוריד את התריס בידו השנייה, ניגש לדלת
והעביר מבט נוסף על הנמלים. הוא הניח ידו  על ידית הדלת ופתח
אותה. בבית היה שקט ואלי ניגש לחדר האמבטיה ושם פלסטר על
אצבעו. במהירות חזר לחדרו וסגר את הדלת. לאט לאט נשכב על מיטתו
ועצם את עיניו.