שלום לכם. חזרתי סוף סוף אחרי בערך הרבה ימים שלא הייתי פה.
למתעניינים הייתי בחופשת סקי.
כל כך התגעגעתי לארץ, לא יודעת למה.
תמיד כשאתה פה, אתה רוצה לברוח, אבל אחרי שאתה כבר בורח, ואתה
כ"כ רחוק שנראה לך שאין דרך חזרה, והכל נעלם מן האופק, אתה
מבין בעצם כמה היה לך טוב, שלא סבלת, שנהנית ללכת בדרכים
המוכרות, בשבילים שבהם אתה מכיר כל סדק וזוכה לראות כל עלה
שנושר מן העץ, שאהבת להביט מהחלון ולראות את חתיכת השמיים שלך.
אתה מבין שבחוץ היא אומנם של כולם, אבל אתה תמיד תרגיש שהחתיכה
הזאת אך ורק שלך, שרק לך יש את הגישה לראות מה הולך שם בשמיים
שלך, עם העננים שלך, הציפורים שלך, והנוף שלך... רק שלך.
פתאום עולים בך געגועים לכבישים המוכרים, לרחובות, אפילו
לנהגים העצבניים שנמצאים במדינה רחוקה שפעם גם היא הייתה שלך.
אתה מתחיל להתגעגע לאותם השחורים-לבנים שעברו לך כל יום ברחוב,
כן, כן אותם חרדים, אפילו להם אתה תתגעגע כשיגיע יום שבו מעיר
אחת לעיר שנייה תאכל לספור 66 צלבים עם דמותו של ישו עליהם.
אחרי שכל הכנסיות והתפילות יגרמו לך לשטיפת מוח, אפילו יותר
ממה שיצא לך להכיר אצלנו, אתה תתחיל לחשוב שעשית טעות.
כשתהיה שם לבדך, בתוך הבית, בלי אף אחד שיראה לך שעדיין אכפת
לו, בלי אף אחד שיחזיר את משמעות המילה "אהבה", אתה תתחיל
להזכר בחוויות ישנות עם חברים, תבין שלמישהו כן היה אכפת, תבין
שמישהו אי שם כן מתגעגע, כן מחכה לך שתחזור.
המצב יתדרדר עוד יותר כאשר כל שיר או ציור יזכיר לך את הרחוק
יותר מכל ותבין שאין מוצא כשתמצא את עצמך חולם שוב ושוב על
אנשים רחוקים שהיו בחייך.
ואז, כשתדפדף בספריית הדיסקים היישנה שלך, ותשים את השירים
שאתה הכי אוהב, בתקווה שהמחשבות יעלמו, אני ישבתי ושמעתי "אמן
- היהודים" והכל התקשר לי לחיים שהיו לי פה, הכל.
הדמעות מתחילות להשפך. מזל שאף אחד לא רואה, מזל שאף אחד לא
סביבי. חוזרים לך פלאשבקים מהעבר, הנשמה צועקת... אתה רוצה
לחזור, מצטער על זה שבכלל הלכת, על זה שחשבת שבריחה היא פיתרון
מוצלח. אתה רוצה לחזור בחזרה, המחשבה על אותם אנשים שמקווים
שתחזור היא זאת שגורמת לך להמשיך ולחיות, לנסות לחזור, לא
להשאר שם יותר. עוברת בגוף מן הרגשה שכמה שתנסה שום דבר לא
ילך, אתה בחיים לא תתחבר לתרבות ולמה שקורה במקום המוזר והחשוך
הזה, המקום שהוא לא הבית.
אז בא החורף וקר לי בלעדייו. הקור החיצוני משתלב עם הקור
הפנימי ויוצר מן כפור שגורם לתקווה להעלם, והשלג יורד והכל
נצבע באותו גוון אפור-לבן שכזה, ואתה מרגיש שאתה למעלה, שהאדמה
היא עננים, והעננים הם הנצח שבא מולך.
"אני רוצה להאמין שגם הנצח הוא רק חלק
אני רוצה להאמין שיש לי דרך לעצור
אני רוצה להאמין שלא אלחץ על קצה ההדק
אני רוצה להאמין שגם המוות יעבור
אני רוצה להאמין שיש גן אי שם בעדן
אני רוצה להאמין שאתה תאהב אותי לעד
אני רוצה להאמין שאת הצרות אזרוק כמו אבן
אני רוצה להאמין שיש שם אלוהים אחד..."
אך במהרה השמש יוצאת והכל נעלם, הנצח מגיע לסוף ואתה חוזר
לבדידות הכל כך מוכרת שאתה חווה בימים האחרונים.
לאט-לאט שמים לב למה שעובר עליך. מנסים לגרום לך לשמוח, להוציא
אותך מהבית, אבל בכל מקום שלא תהיה, תמיד תרגיש במקום אחר,
תכנס עמוק לתוך המחשבות שלך, לתוך הגעגוע האיום, לתוך האין סוף
שמקיף אותך מכל הכיוונים, עד שיום אחד תקבל שיחת טלפון שלא
ציפית לה, שמבשרת לך שמחר יש לך טיסה בחזרה, שאתה יכול להחליט
אם להשאר או לעזוב. אתה מהר קופץ עם התשובה "לעזוב! עכשיו! אני
מכין את התיקים".
הכל טוב ושמח. עולה למטוס, יושב עם חיוך כל הדרך, לא מצליח
להרדם מרוב ההתרגשות. אתה יורד מהמטוס עם חיוך עצום שגורם
לכולם לשאול אותך אם זכית בלוטו או משהו.
אתה נכנס למונית, מבקש מהנהג לנסוע מהר, אתה עוד רוצה להפתיע
את החברים.
יורד גשם בחוץ. ברדיו, בתחנה שאתה הכי אוהב, מתנגן השיר האהוב
עליך ביותר - "אמן - היהודים".
הגשם מכה על החלון, אתה מאושר, והשיר מתנגן, והגשם מתחזק,
והאוטו מחליק, ורעש של חריקה נוראית נשמעת, אחריה באה צעקה,
ואחריה הדממה.
בחדשות אומרים "כביש גהה סגור עקב תאונה קטלנית, 4 הרוגים".
"אני רוצה להאמין שגם הנצח הוא רק חלק
אני רוצה להאמין שיש לי דרך לעצור
אני רוצה להאמין שלא אלחץ על קצה ההדק
אני רוצה להאמין שגם המוות יעבור
אני רוצה להאמין שיש גן אי שם בעדן
אני רוצה להאמין שאתה תאהב אותי לעד
אני רוצה להאמין שאת הצרות אזרוק כמו אבן
אני רוצה להאמין שיש שם אלוהים אחד..."