[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
סתם ככה, בלי סיבה

לפני שלוש שנים רוצח סדרתי אחד הגיע לבית שלי ודפק לי שלושה
כדורים בראש. כששאלתי אותו אחר כך למה הוא עשה את זה הוא אמר
שסתם ככה, בלי סיבה מיוחדת, הוא קם בוקר אחד ואמר לעצמו שמהיום
הוא מכריז על עצמו כרוצח סדרתי.
מה שאני מנסה להגיד כאן שלפעמים אנשים עושים דברים בלי שום
סיבה. ועל זה הסיפור שלי.

החברה שלי התסכלה עליי בעיניים חומות וגדולות, כאלה שרק לה יש
בכל העולם, ואמרה לי שלפי דעתה צריך לקחת הפסקה. אף פעם לא
הבנתי את התגובות הרגשיות של החברה שלי, אבל הפעם זה היה ממש
מוגזם. היה לנו ערב נפלא שהתחיל בארוחה רומנטית לאור נרות
ונגמר באורגזמה הכי נפלאה שהיתה לה מעולם, ועכשיו היא רוצה
הפסקה?
לא התווכתי איתה בכלל, לא ניסיתי. ידעתי שכשהיא מחליטה משהו אז
זה סופי ושום דבר לא יכול לשנות את ההחלטה הזאת, ואם עכשיו היא
החליטה שהיא רוצה הפסקה אז כנראה שבאמת תהיה הפסקה. לא אמרתי
מילה כשהתלבשתי ויצאתי מהדירה שלה. גם היא לא אמרה כלום, פשוט
הסתכלה עליי מהחדר שינה שלה בעיניים החומות האלה, שאם ממש
התאמצת יכולת לראות בהן דמעות.
ירדתי לרחוב ולא ידעתי מה לעשות. יכולתי לקחת מונית חזרה הביתה
אבל זה פשוט לא נראה לי מתאים. אף פעם לא הייתי בחור של מוניות
חזרה הביתה. החלטתי ללכת ברגל. הדרך לא היתה ממש ארוכה אבל
המזג אוויר החרא, שהיה קור נוראי אבל עדיין אחרי שתי דקות בחוץ
הזעת כמו סוס, גרם לה להיראות כאילו אני הולך מתל-אביב לאילת.
בסוף הגעתי הביתה, הגעתי והלכתי לישון במיטה שלי, חולם חלומות
וורודים על עולם שחור יותר.
כשהתעוררתי החלטתי שאני צריך שינוי. לא ידעתי בדיוק איזה סוג
של שינוי, אבל הייתי צריך משהו, ככה שלשם התחלה הכנתי לי
לארוחת בוקר ביצה עין, במקום ביצה מקושקשת כמו בכל בוקר אחר.
אחרי שסיימתי את הביצה (כולל את כל הצהוב המגעיל הזה שצריך
לאכול עם לחם) החלטתי שהגיע הזמן שאני אתחיל ללמוד לנהוג. חבר
טוב שלי, שהוא מורה לנהיגה, תמיד אמר לי שאני צריך כבר להתחיל
ולמען האמת זה נראה גם לי די מוגזם שאני כבר בן 21 ועוד אין לי
שום ניסיון באיך מסיעים מכונית. אז נתתי צלצול לחבר הזה שלי
וכבר  אחרי חצי שעה הוא היה אצלי בבניין למטה, אחרי שהוא דחה
תלמיד אחר שלו בשביל שלי יהיה מקום לשיעור. התיישבתי בכסא של
הנהג והחבר שלי חייך אליי. "בוא, תראה איך היום אתה נוהג כמו
מלך. תראה." השיעור נהיגה לא הלך הכי טוב בעולם, וזה בלשון
המעטה. החבר הזה שלי היה כל כך בטוח ביכולת הנהיגה הבלתי קיימת
שהוא איכשהו לא שם לב שאני נכנס באין כניסה. את הרעש שאני
והטרנזיט הכחולה עשינו כשהתנגשנו אחד בשני שמעו עד לקצה השני
של תל-אביב.
בבית חולים חברה שלי לשעבר באה לבקר. העיניים החומות שלה נצצו
באור הפלורסנטי הירקרק של חדר ההתאוששות. כפי שכבר אמרתי, אף
פעם לא הבנתי את התגובות הרגשיות שלה. היא נכנסה לחדר שלי,
הסתכלה עליי לרגע עם כל הגבס הזה על כל הגוף שלי ואז היא
התחילה לצחוק. היא צחקה וצחקה ואז הלכה. יותר לא ראיתי אותה.
כשהשתחררתי מבית החולים זה היה כבר שלושה חודשים אחרי התאונה.
הסתבר שאחרי שהחברה שלי עזבה את החדר בצחוק קרתה איזה תגובה
מוחית מאוחרת לתאונה שהכניסה אותי לקומה נוראית של חודשיים
וחצי. עוד חצי חודש אחרי הקומה הוקדש לטיפולים משלימים, ואחר
כך הם שלחו אותי הביתה.
הביתה? אז זהו, שלא. אתם מבינים, קומה או לא, כשדייר לא משלם
שכר דירה במשך שלושה חודשים אז המשכירים נוהגים לתת את הדירה
שלי למישהו אחר. לפחות את החפצים שלי הם ארזו יפה ושלחו לי
לבית החולים במזוודה שאפילו לא הייתה שלי. אי אפשר להגיד שהם
לא מתחשבים, האנשים האלה.
אתם בטח לא יודעים איך זה לצאת לרחוב ולגלות שהחים כפי שהכרתם
אותם כבר לא קיימים. יצאתי מבית החולים בלי דירה, בלי גרוש על
הנשמה, בלי חברה ובלי חבר הכי-טוב, שהחליט שנמאס לו ממני אחרי
שהרסתי לו את האוטו. זה היה די אירוני לדעתי, איך אמרתי בבוקר
של היום המשוגע הזה שהיתה בו את התאונה שאני צריך שינוי,
והופה, איזה אחלה שינוי היה.
לא ידעתי כל כל מה לעשות עם עצמי. הייתי הומלס, וידעתי שמה
שהומלסים עושים כל הזמן זה לשבת ליד הסנטר ולבקש מעוברים ושבים
כסף, אז זה מה שאני עשיתי. התישבתי בצל של הסנטר ושמתי לי איזה
כוס פלסטיק שלקחת מהמקדונלדס בשביל שיוכלו לשים בה מטבעות.
כישבתי ראיתי כל מיני סוגים של אנשים שהולכים לסנטר, והגעתי
למסקנה שממש כל הארץ מגיעה במוקדם או במאוחר למרכז הזה. זיהיתי
שם כאלה זנראו לי מהחלקים הכי שחורים של בת-ים, ומצד שני כאלה
שנראו לי מצפון רעננה. אבל מה, כמה אנשים שעברו שם אף אחד לא
היה נחמד מספיק בשביל לשים ממש כסף בכוס שלי. בסוף נמאס לי
לשבת אז הלכתי למקדונלדס. חבר שלי עובד שם אז הוא נתן לי ארוחה
חינם. מסתבר שהוא לא ידע בכלל שהיתה לי תאונה ושהייתי בבית
חולים, וכשספרתי לו הוא היה ממש מופתע. הוא גם אמר לי שאני
יכול לבוא לישון אצלו מתי שמתחשק לי עד שאני מוצא לעצמי בית
חדש. הוא אפילו אמר שהוא ינסה למצוא עבודה במקדונלדס בשבילי,
אבל אמרתי לו שלא צריך. עם עבודה במקדונלדס אני בחיים לא אוכל
לגייס מספיק כסף בשביל לקנות בית.
בלילה ישנתי מתחת לסנטר וחלמתי על הפעם הזאת שאמא שלי קנתה לי
פסנתר. זה היה שבוע לפני שהיא ואבא נהרגו בתאונת דרכים. בהתחלה
נורא שמחתי על הפסנתר החדש וניסיתי לנגן כל מיני מנגינות, אבל
אחרי כמה ימים כבר נמאס לי ולא נגעתי בו בכלל. אני לא יודע למה
בכלל ההורים שלי קנו לי את הפסנתר הזה. אולי הם הרגישו בתוך
תוכם שבקרוב הם עומדים למות או משהו והם רוצים שיהיה לי משהו
לזכור דרכו אותם. אולי. בכל מקרה את הפסנתר מכרתי לחברה של חבר
שלי בממש זול, והדבר היחיד שנשאר לי ממנו זה הזיכרון המתוק של
לדפוק אותה על המיטה איפה שההורים שלי ישנו. תמיד נחמד לנצל
בנות מלאות תודה.
התעוררתי בחמש בבוקר, כשמנקי הרחובות של תל-אביב התחילו לעבוד.
הייתי רעב וכאב לי לראש, אז הלכתי לבית חולים. בקשתי לראות את
הרופא שטיפל בי אחרי הקומא אבל אמרו לי שם שהוא כבר עבר לעבוד
בבית חולים אחר שמשלם לו יותר כסף, אז במקומו הביאו לי רופא
קירח שלא האמין לי בכלל שהייתי בקומא וצעק עליי לא לבוא לבית
חולים על כל כאב ראש קטן שיש לי. די מושפל מהצעקות שחטפתי
מהרופא הלכתי לאחת מהאחיות ושאלתי אותה אם יש איזה סיכוי שאני
יכול לקבל איזה ארוחה או משהו כי לא אכלתי כל היום. האחות
חייכה אליי ואמרה לי שיש מכונת סנדוויצ'ים בקומה הראשונה.
חייכתי אליה ואמרתי לה תודה רבה. החלטתי לא להגיד לה שאין לי
כסף לסנדוויצ'ים. אין טעם שהיא תדע שאני הומלס ותתחיל לרחם
עליי. אני שונא שאנשים מרחמים עליי.
יצאתי מבית החולים וחזרתי לסנטר. הפעם אנשים דווקא כן שמו קצת
כסף בכוס שלי ואחרי שעתיים כבר היה לי כסף לכוס קפה
בדאנקנדונאטס.  שתיתי את הקפה לאט לאט, שלא יגמר כי לא ידעתי
מתי הפעם הבאה שאני אשתה שוב קפה. התחלתי כבר די להתרגל להיות
הומלס, ולמען האמת זה היה הרבה פחות גרוע ממה שאמרו שזה. אז
נכון שזה לא היה הכי נעים וכיף, אבל זה גם לא היה כל כך גרוע.

לפני שש שנים ישבתי בבית ערב אחד וראיתי את התכנית של דודו
טופז בטלוויזיה. דודו, באותו ערב, ניסה כהרגלו לשמח כל מיני
אנשים ואני כל הזמן חשבתי לעצמי שזה נורא דבילי האנשים האלה
שבשביל להיות שמחים צריכים לבקש בקשות בטלויזיה. למה לא לפתור
את הבעיות שלהם בעצמם? למה להיעזר בדודו שגם ככה עושה את זה רק
בשביל הרייטינג ולא בגלל שהוא כזאת נשמה טובה. למה באמת.

אחרי חודש בערך של הומלסיות ראיתי את דודו טופז. זה היה ברחוב
קינג ג'ורג' בתל-אביב. הוא הלך ברחוב לבוש בבגדים של איש רגיל
וחייך לכל העוברים והשבים שהלכו ברחוב באותו זמן והסתכלו עליו.
גם עליי הוא הסתכל וחייך, ופתאום אני, לא יודע למה, שאלתי אותו
למה הוא אף פעם לא עשה תכנית עם הומלסים. דודו חשב לרע ואז אמר
לי שאני דווקא צודק, ושהתכנית הבאה שלו תהיה מוקדשת כולה
להומלסים. הוא אפילו הציע לי לבוא ולהשתתף בתכנית, ואני - סתם
ככה בלי סיבה, הסכמתי.
אחרי שבוע כבר התכנית צולמה והתברר לי שדודו ממש התרגש שהוא
שמע את הסיפור שלי (סיפרתי אותו לאחת מהתחקירניות שלו אליה הוא
לקח אותי אחרי שפגשתי אותו ברחוב) והוא סידר לי דירה חדשה בלב
תל-אביב, וגם עבודה עם שכר נאה. לא כל כך הייתי בטוח שהטובות
האלה מגיעות לי אבל לא התנגדתי, וכבר באותו לילה נכנסתי לדירה
החדשה שלי ופעם ראשונה מזה כמה חודשים הלכתי לישון על מיטה
נורמאלית.
לכל אחד יש לפעמים תקופות לא טובות בחיים. שלי, לפי דעתי, היתה
התקופה של החודש הראשון של החיים חזרה בדירה. כל החברים שלי
שלא שמו עליי זין כשהייתי הומלס פתאום ראו אותי אצל דודו
והתחילו להתקשר ולבוא לבקר. אפילו כמה חברות לשעבר, כאלה שכשהן
נפרדו ממני הן נשבעו שהן לא רוצות לראות את הפרצוף שלי יותר,
באו לבקר. אנשים אחרים אולי היו קוראים לתקופה הזאת תקופה
טובה, שפתאום אתה נורא מקובל ובמרכז העיניינים, אבל אני לא כל
כך אוהב את זה ככה שאנשים מתייחסים אליי שונה ממה שהם מתייחסים
כרגיל בגלל סיבות חיצוניות, ואלוהים יודע כמה הם התייחסו אליי
שונה. אני זוכר שהתפרצתי עליהם באיזה יום שישי אחד שכולם היו
אצלי, צעקתי עליהם שאני לא צריך אותם בכלל ושמצידי הם יכולים
ללכת ולא לבוא לבקר אותי שוב כי הם סתם מגעילים. הם, מצידם,
חשבו שאני סתם אומר שטויות בגלל שאני שיכור, אבל האמת היא שלא
שתיתית טיפת אלכוהול אחת בכל הערב הזה.
אחרי עוד חודש כל הבהלה הזאת של אנשים לבקר אותי נגמרה. בסוף
אנשים מתרגלים להכל, גם על זה שחבר שלהם השתתף בדודו טופז.
החיים שלי חזרו שוב להיות כמו מקודם, איטיים ולא כל כך
מעניינים. פגשתי חברה חדשה אחרי חודשיים. גם לה היו עיניים
חומות וגדולות.
אני יכול ולהמשיך לספר כאן את כל קורות החיים שלי. איך אחרי
שנה וחצי גם החברה הזאת החליטה לזרוק אותי סתם ככה, ואיך אחרי
עוד שנתיים רציתי לעשות בחיים שלי שינוי שוב פעם, רק שהפעם זה
הסתיים הרבה יותר גרוע מהפעם שספרתי לכם עליה הרגע. הפעם לא רק
שמצאתי את עצמי בלי דירה ובלי חברים, זה גם היה במדינה שונה
לגמרי. אבל זה סיפור אחר שאני לא אספר כרגע, כי יש זמן ומקום
לכל דבר.
הכל קורה כל כך מהר בחיים האלה שבדרך כלל אני לא שם לב בכלל מה
אני עושה עם עצמי.
החיים אף פעם לא היו פשוטים בשבילי, הייתי יתום מגיל מאוד צעיר
והדבר היחיד שהעניק לי בטחון עצמי היה סקס מזדמן. בפעמים
היחידות שרציתי לעשות בחיים שלי שינוי מצאתי את עצמי הורס
אותם, לאט לאט. בפעם האחרונה שהחלטתי לעשות שינוי בחיים שלי
החלטתי לרצוח איזה זקן אחד שכל בוקר צעק עליי בדרך לעבודה.
נכנסתי לדירה של הזקן עם אקדח 22 מילימטר ותקעתי לו שלושה
כדורים במח. שהוא הוציא את הכדורים הוא שאל אותי למה עשיתי את
זה, ואני אמרתי לו: "סתם ככה, בלי סיבה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
I don't have a
drinking
problem, 'cept
when i can't
get myself a
drink.



Tom Waits


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/00 20:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה