אם אני אצטרך לבחור שלוש מילים שממש הרסו לי את החיים אני אגיד
מייד וללא תהיות שהמילים האלה הן: "היי, מה קורה?".
כן, אני יודע שזה נשמע ממש מוזר, אם לא להגיד מפגר, אבל זה
נכון ואם תהיה לכם טיפה סבלנות לסיים לקרוא את הסיפור תבינו גם
למה.
הכל התחיל לפני כמה שבועות. שמש. לחות. בקיצור, יום קיץ רגיל
ומגעיל (למען האמת זה היה יום חורף, לפי התאריך לפחות, אבל אתם
יודעים איך זה בארץ שלנו: חורף זה חורף כמו שביסלי פיצה זה
באמת בטעם של פיצה). חמוש בכרטיס אשראי של אבא הלכתי לכיוון
מרכז העיר בשביל לקנות לו תרופה בסופר פארם. בדרל פגשתי את
מיכל. מיכל היא ילדה מהכיתה שלי, נראית בסדר וגם די נחמדה אבל
משום מה אף פעם לא יצא לי ממש להכיר אותה. הושטתי את ידי
ואמרתי לה "היי." היא הסתכלה עליי, חייכה, ואמרה לי: "היי, מה
קורה?" בשלב זה האטתי את מהירות ההליכה שלי, מתכונן לעצירה כדי
להגיד לה לענות על השאלה שלה ולהגיד ש"הכל בסדר תודה, מה
איתך?", אבל לפני שהספקתי להוציא את האות הראשונה במילה
הראשונה של המשפט (ה) מיכל כבר הייתה הרבה מאחוריי. מסתבר שהיא
לא התכוונה לעצור כמוני ולנהל שיחה ידידותית שכזאת, וכנראה היא
שאלה אותי "מה קורה" רק כמחווה ידידותית, בערך כמו שאני אמרתי
לה היי.
בהתחלה חשבתי שהקטע הזה הוא חד-פעמי, אבל באותו שבוע זה קרה לי
עוד עשרות פעמים. אנשים שואלים אותי מה קורה ולא עוצרים בשביל
לשמוע מה. זה די טפשי העניין הזה, אם לא איכפת להם אז למה הם
שואלים בכלל? הם לא יכולים להחזיר "היי" פשוט ולהמשיך ללכת?
בפעמים הראשונות זה די עצבן אותי, די שיגע אותי, אבל מהר מאוד
התרגלתי. אני אמרתי לאנשים ברחוב היי, הם הגיבו "מה קורה"
וההליכה ברחוב המשיכה כרגיל, בלי תגובה מהצד שלי, בלי עצירה,
בלי האטה, בלי כלום.. פשוט הליכה.
אחרי כמה ימים חבר שלי תפס אותי בהפסקה ואמר לי שאני סנוב. "מה
זה ככה תפסת מעצמך בימים האחרונים?" הוא שאל אותי: "אנשים
אומרים שהם מתעניינים לשלומך ברחוב ולך אפילו לא איכפת!"
בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון אפילו. אבל בסוף הבנתי שהוא
מתכוון לאי-תגובה המוחלטת שאני מפגין כששואלים אותי 'מה קורה'
והסברתי לו.
"מיקי, אתה כזה דפוק!" הוא אמר אחרי שהסברתי לו: "אתה לא אמור
להתעלם לגמרי כששואלים אותך מה קורה, אנשים יחשבו שאתה סנוב!
אתה צריך להנהן בראש או משהו, שירגישו תגובה לפחות!"
וככה עברו עוד כמה ימים, ימים שבהם כל פעם שמישהו ברחוב שאל
אותה מה קורה הנהנתי לו הנהון של "הכל בסדר" והמשכתי ללכת.
אנשים כבר לא חשבו שאני סנוב והאמת היא שגם אני הרגשתי הרבה
יותר טוב עם עצמי, לחזור סוף סוף להתייחסות לאנשים ברחוב.
ועוד כמה ימים עברו וההנהון הזה כבר נכנס לי לתודעה. זה כבר
היה מעין תגובה בלתי רצונית, תמיד ששאלו אותי מה קורה הגבתי
בהנהון.
ועוד כמה ימים ועוד כמה ימים ובסוף הגעתי ליום האחרון שבו
יכולתי להשתמש ביד ימין שלי. הלכתי ברחוב עם ווקמן בפול ווליום
על האוזניים כשראיתי את הערס הכי גדול של בית ספר מתקרב אליי.
בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, בדרך כלל כשאני רואה ערסים
מתקרבים אליי אני מתעלם מהם ובגלל זה גם הם מתעלמים ממני, אבל
הפעם הרצל (זה השם של הערס) לא התעלם ממני.
יכולתי לראות אותו אומר לי משהו (היי יותם! יש לך שני שקל?),
אבל בגלל המוזיקה לא יכולתי לשמוע מה. שערתי שהוא שאל אותי מה
קורה, ובתגובה לזה הנהנתי לו והמשכתי ללכת בדרכי. פחות משנייה
אחר כך הרגשתי את הערס תופס אותי בכתף ומסובב אותי אליו. הוא
שוב שאל אותי משהו (תגיד יש לך בעיה איתי?), ושוב לא שמעתי מה
זה היה. הפעם לא הנהנתי, פשוט אמרתי "הכל בסדר" וניסיתי להמשיך
ללכת. אבל הרצל עדיין לא שחרר את היד שלו מהכתף שלי ודיבר שוב
(נו? אז אתה מביא לי את השקל או לא?) ושוב - לא שמעתי. הפעם
הלכתי שוב על ההנהון. מה הוא רוצה ממני ההרצל הזה? מה כל כך
איכפת לו מה קורה איתי? למה הוא לא יכול להסתפק בהנהון אחד
וזהו? הרצל עזב אותי וניסיתי להמשיך ללכת. היד של הרצל שוב
הגיעה לכתף שלי, אבל הפעם בתור מכה במקום בתור תפיחה כזאת. הוא
אמר כמה דברים (ככה מנסה לשגע אותי? אם אתה אומר שיש לך שקל
תביא שקל! מה, אתה רוצה מכות יא אשכנזי?!?!) שלא שמעתי ואז נתן
עוד מכה. ועוד מכה. ניסיתי ללכת אחורה כדי שיפסיק, כדי שיעזוב
אותי. הווקמן עדיין פעל, בדיוק התחיל להשמיע את השיר "טיים אוף
יור לייף" של גרינדיי. עוד מכה. עוד צעד אחורה. עוד מכה. עוד
צעד אחורה, ופתאום אני מגלה שאין מדרכה מאחוריי. מעדתי לאחור,
זה שלא ראיתי את שפת המדרכה גרם לי לאבד את שיווי המשקל שלי.
נפלתי על הכביש החם, ולפני שהספקתי לנסות לקום הרגשתי כאב חזק
ביד ימין. כאב חודר כזה, בלתי נסבל. ואז הרגשתי ערפול חושים
והתעלפתי.
בבית חולים אמרו לי שזה היה יכול להגמר הרבה יותר גרוע, ושיש
לי הרבה מזל שהמכונית הספיקה לבלום לפני שהיא עלתה לי על כל
הגוף.
הסתבר לי אחר כך ששכבתי במאונך לכיוון התנועה, ומכונית שבעה
מימני ראתה אותי בדיוק כשנפלתי ובלמה במהירות. המכונית בלמה
לפני שהספיקה לעלות על הגוף שלי, אבל את היד שלי היא מעכה
לגמרי. כל כך מעכה עד שהיה צריך לכרות לי אותה.
את הרצל שמו במשטרה לכמה ימים ואז שחררו אותו. הוא לא התקרב
אליי יותר. עד היום אני לא יודע למה בדיוק הוא הרביץ לי, מה
בדיוק הוא רצה. הכל בגלל הווקמן המזדיין הזה שבגללו לא שמעתי
מה שהוא בדיוק אמר לי. הווקמן ושלושת המילים האלה.

- 30.12.1999