כל-כך פגועה.
כל-כך סובלת.
ועדיין... לא מוכנה לשכוח.
בוכה בלי סוף.
ולא מוותרת על הזיכרון, הזיכרון שמכאיב, מעיק ומציק.

כנראה ש"טוב לה", היא כבר השלימה עם הכאב ועם הסבל,
שלא מפסיקים להעסיק אותה.
הכאב נעים ומלטף כמו ידיו שנגעו בה.
שמו, שחרוט עמוק בליבה כבר יותר מחצי שנה,
הרגיל אותה לסבל, לכאב ולדמעות שזולגות בלי הפסקה.

מסרבת לשכוח! לא מוותרת על הכאב, שגובר עם הזמן
ושכרגע מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, הסבל והבכי.
תנו לה לסבול בשקט! היא תוותר על כל זה כשתהיה מוכנה!
היא מודה לכם על התמיכה ועל הדאגה... אבל בינתיים זה לא
נחוץ. תשמרו את התמיכה והדאגה לרגעים קשים יותר.

                                           אוהבת...