עכשיו, כשהכל נגמר, כשהתקופה הכי טובה בחיים שלי הסתיימה לה
השבוע, אני מרגישה את העצבות ואת הבדידות, שעוטפות אותי ואינן
מרפות.
כל ניסיון של עידוד או של צחוק - נכשל. זה כבר לא אותו הדבר,
זאת לא אותה תחושה שמרגישים כשאתה כבר לא שם.
עצבות נפלה עליי, עצבות שלא מרפה.
שיברון לב שלא מפסיק להכאיב לי, שלא ייפסק לעולם.
בדידות כ"כ מטרפת, שאינני יכולה להשאר ערה, אני חייבת לישון
ולשקוע בשינה, בתקווה שכשאני אתעורר ממנה, הכל יהיה טוב יותר.
גם רגשות אשם יש לי, הקטנוניות הייתה - ולאט-לאט מתחילה
להעלם.
אני עובדת על זה חזק, קשה - כדי להגיע לתוצאות טובות יותר, כדי
להשיג את מבוקשי - להיות שוב איתך.
ההבטחות שלי אף פעם לא יופרו, אני עומדת בכולן, אחת-אחת -
ובתוצאות ניתן להבחין.
והנה, עוד דמעה נשפכת, עוד כאב לב מורגש.
מרגישה מאופקת ורוצה לשבור את ההרגשות הרעות, אך זה לא מצליח
לי במיוחד.

זהו. זה נגמר. זה לא יחזור.
אהבה שכזאת לא תחזור בשנית.