זה קרה בתקופה שרציתי להיראות אינטיליגנטית. יותר נכון, רציתי
לעשות רושם על אמיר, יפיוף ואינטיליגנט לא קטן. עשיתי מנוי
ל"הארץ". בשלב הראשון, ניסיתי לקרוא את כל העיתון. בשלב מוקדם
יחסית הבנתי שהמשימה הזו מצריכה רכישת מילון "אבן-שושן"
(מהדורה מורחבת), מנוי על מילון "רב-מילים" באינטרנט ותרגומון.
לאט לאט עברתי לקריאת כתבות נבחרות. כתבה אחת שעשתה לי טראומה
לכל החיים, דיברה על תאי מוח שמתאבדים. יכול להיות שאלו אותם
תאים שקוראים "הארץ". מהר מאוד הקריאה שלי הסתכמה ברפרוף מהיר
עד בושה בכותרות בלבד. העיתונים החלו להיערם בבית בכמויות
מדאיגות. בהתחלה ניסיתי לעשות מהם קולאג'ים. אחרי שאפילו את
הקולאג'ים לא הבנתי, התחלתי לאכול דגים, שהרי ברור שאין מה
לעשות עם המערום האיימתני אלא לעטוף איתו דגים. הניסיון עם
הדגים היה כל כך מבחיל וקשה שאני לא רוצה לדבר על זה. אחרי
ניסיון הדגים התחלתי להתאמן במכון כושר. תודות לאימונים
שהשתתפתי בהם בדבקות, הצלחתי כעבור ארבעה חודשים, להרים את
ערימת העיתונים ולזרוק אותה לפח.
אמיר גמר איתי. הוא אמר שזה לא בגלל שאני לא מבינה מה כתוב
ב"הארץ". חודש אחר כך הוא התחיל לצאת עם אסנת - עורכת התרבות
שלהם. כדי להביע את מחאתי, ביטלתי את המנוי לעיתון והורדתי את
אמיר מהחיוג המקוצר.

בעקבות הניסיון המר עם עיתון "הארץ", החלטתי שאני צריכה חבר
קצת פחות אינטיליגנט. התחלתי לצאת עם שרגא. שרגא היה טיפוס
פשוט יותר, "ידיעות אחרונות" סטייל. עשינו מנוי. שרגא היה קורא
בכל יום את מדור הספורט, ואני הייתי עושה שרשראות לסוכה
מהכותרות. הבעייה עם העיתון הזה היא השירות שלהם. זה לא שהוא
לא טוב, הוא טוב מאוד. טוב מדי. המנוי היה על שמו של שרגא, אבל
שרגא החביב מסר להם את מספר הטלפון שלי וכל ההטרדות הגיעו
אלי.
"שלום, מדברים מ'ידיעות אחרונות', יש לנו מבצע של טיסה הלוך
ושוב לחולון".
"לא תודה".
או:
"שלום, מדברים מ'ידיעות אחרונות', יש מבצע של יום כיף בספא
ספפה תמורת שלושת אלפים ש"ח בלבד".
"לא תודה".
כאלה.
לא יכולתי לסבול את השיחות היומיומיות האלה.
ניתקתי את הטלפון וגמרתי עם שרגא.

שגיא היה הבליינד דייט המושלם. הוא היה יפה, חכם, עשיר, מצחיק,
שנון ומנוי על "מעריב". מיהרתי לעשות מנוי אף אני. בהתחלה היה
כיף. באמת. הייתי קוראת את כל העיתון ואף נהגתי ליטול חלק פעיל
בפאנלים מאולתרים של חבר מרעיי. בפאנלים האלה הייתי שוטחת את
דעותיי המגובשות  אודות מזרח תיכון חדש, ויקי כנפו ורמדייה.
חברי הביטו בי בהערצה גלוייה ואני הוקרתי תודה לאיש המכירות של
"מעריב". הבעיות התחילו כששוב חזרתי לסורי ועברתי לקריאת
כותרות בלבד. כתוצאה מכך, ידעתי רק חצאי דברים. "תפסו אותו!"
הייתי שואגת בפאנל. "את מי?", היו חבריי שואלים. לא ידעתי
לענות. או: "שערורייה באיכילוב!" מחיתי. "מה קרה?" היו שואלים.
שוב, לא ידעתי להשיב. עברתי לאיסוף הגומיות שהגיעו עם העיתון
המגולגל. כעבור חודש הייתי נטולת חברים אבל עם אוסף מרשים של
גומיות דקות. היה לי גם אוסף מרשים של דפי עיתון בכל חלקי
הבית. ביום שאפילו הגומיות התחילו לשעמם אותי, והתחלתי לזרוק
את העיתון מגולגל  בדיוק כפי שהגיע, הבנתי שזהו סוף הרומן עם
"מעריב".
התקשרתי למחלקת שירות הלקוחות שלהם.
"שלום, קוראים לי רווית ואני מעוניינת לבטל את המנוי לעיתון".
"השירות בסדר?"
"בסדר גמור"
"אז מה הבעייה?"
"אין לי כסף", הקראתי לה שורה מתוך העיתון שלה.
נציגת השירות העבירה אותי למנהל שהסביר לי ברוב שמחה לאיד שאם
אני מבטלת עכשיו, באמצע המבצע, אני מחוייבת לשלם את שווי
המתנות (בהנחה שאטלס כרטא של ירוחם וכרטיס להופעה של דץ ודצה
נקראים מתנות) ושמוטב אם אתקשר בעוד שלושה חודשים, בתום
המבצע.
עשיתי טבלת ייאוש והתקשרתי כעבור שלושה חודשים בדיוק.
"אני לא קוראת עיתונים", עניתי לשאלה השגרתית של נציגת השירות.
היא שוב העבירה אותי למנהל שאמר לי להתקשר בעוד שבוע, כשייגמר
המבצע, כי אחרת זה כאילו שאני משלמת על העיתון אך לא מקבלת
אותו.
בתור אחת שלמדה לוגיקה באוניברסיטה, מצאתי שהטיעון שלו תקף
וניתקתי.
כעבור שבוע חייגתי שוב. הייתה לי תשובה מנצחת:
"אני עובדת בפיצוצייה ואין לי מה לעשות עם שני עיתונים".
"אז מישהו מבני הבית", התעקש המנהל.
"אני גרה לבד", סיננתי.
"והשירות לא יחסר לך?"
בשלב הזה כבר הבנתי שאני מדברת עם אימבציל, אמרתי "לא" קצרצר
ובתמורה לקשיחות שלי אמר לי כבוד המנהל שהוא מורה על ביטול.
למחרת התעוררתי בבוקר והעיתון חיכה לי ליד הדלת, עייף ומגולגל
הגיע כסדרו.
להיות מנוי של עיתון "מעריב" זה כמו להיות ב"פירמה". זה או
שאתה מנוי או שאתה מת. אין באמצע. בכל בוקר אני בועטת את
העיתון המגולגל הביתה, ופעם בשבועיים אני קוראת לרוברט המנקה
שיזרוק את הערימה.

בפעם האחרונה שרוברט היה פה, ירדתי איתו למטה לזבל כדי לעזור
לו עם הערימות. בדואר חיכה לי פלאייר של "קוסמופוליטן". עשיתי
מנוי, אלא מה?