הזיכרון המוקדם ביותר שלי מעורפל אך צרוב היטב במרתפים של
דעתי.
אני נמצאת בקניון אלמוני עם אבא שלי בגיל העדין של 5. ידו
הענקית לופתת כמעט את כל זרועי, ובעצם את כולי. החום וההגנה
האבהי שלו עוטף אותי ואני מרגישה כמו אפרוח הישן בביצה החמימה
שלו.
שדה הראיה שלי נרחב רק לגובה הברכיים שלו וקצת מחלונות
הראווה.
אבא שלי הולך בין החנויות במטרה למצוא כל מני מכשירים נוצצים
שאף פעם לא ישתמש בהם, ואני רק נהנית מתשומת הלב והמגע.
הוא עוצר.
הוא מצא את המכשירים הנוצצים בחנות עם חלון ראווה כל כך גדול
שלא ראיתי את רובו.
לא נורא.... אני אחכה ואנוח קצת.
אבל באותו רגע ראיתי את נחש גן העדן: חנות צעצועים בצד השני של
הקניון.
בעצם- הוא היה רק במרחק של כמה מטרים, אבל מנקודת המבט שלי הוא
היה רחוק מאוד.
הצבעים, התזוזות, האורות... לא יכלתי לשלוט בעצמי. רצתי לשם
בחיוך ודעדוע של ילדה קטנה מבלי לחשוב על זה אפילו.
רגעי האושר הספורים שהיו לי כשפני מעוכות על חלון הראווה של
חנות הצעצועים פשוט לא היו שווים את הרגעים שהתלוו אליהם.
עיני התנתקו מהצעצועים והחלו לחפש את אבי. לפתע הובהר להן בעצם
כמה גדול היה הקניון הזה.
ככל שעיני חיפשו סביב הן רק מצאו יותר מקום, יותר חנויות,
ויותר רגליים לא מזוהות.
מוחי היה חסום להגיון ומחשבה, רק רעיון אחד היה בראשי: אני
אבודה.
מעולם לא הרגשתי כל כך מפוחדת. חרדת נטישה בהתגשמותה.
אך בדיוק כשהפחד החל להפוך לפאניקה וצרחות איימים- יד גדולה
תפסה בידי הקטנטנה, וקול עמוק ובטוח נשמע: "קדימה, בואי נלך
הביתה".
הלכתי איתו, עדיין קצת מזועזעת ונרעדת.
מעניין אם אבא שלי עדיין עומד בקניון ההוא מול החנות ההיא עם
המכשירים הנוצצים. |