בחצרות הגינות הישנות
ראיתי אותך עומד
ניצב דומם,
כעיט על המשמר.
שמרת על ביתי שהיה אז,
על מעוני הקט...
כל שיכלתי לאחוז בידי ולאמר- שלי !

אחרוני המטוסים חוצים
את השמיים
בשריקה סוערת
אפילו הגלים לאורך החוף
נעתקה נשימתם...

אתה ואני

אוחזים ידיים
שבים לאמר תפילה קטנה
שתעיד על נצחונינו

והפרש הימים
שבין הסערות
מכביד וכובל
ומערפל את החושים...
וכשהם מגיעים אנו נושאים
עיניים אל- על
ועוברים איתם בשמיים...

בליבנו הם החבוקים
בסרטי שחור לבן
והכעס מתגמד אל
מול מידת היופי,
שטים על עננים רכים
שגם במציאות-
נראים כמו שדה כותנה...

אני אף פעם לא שברתי שני לוחות של ברית
ולא ניצבתי יחפה מול סנה בוער
אני לא חציתי ים של סוף
ולא חזיתי באותות ובמופתים

אבל שלי הם הימים
קטנים הם וגדולים ככל שיהיו
והמלחמות הקטנות של היקום
הן הגדולות שלי.