"זה עולם שנשלט על ידי גברים, הכל כאן זה גברים, סמנכ"ל,
מנכ"ל, חיילים, הכל גברים, גברים ועוד גברים, אני לא יכולה
לסבול את זה! כל הדברים החזקים ביותר בעולם זה גברים, תראה
אותי! אפילו אני! תראה למה הפכו אותי! מתחזה לגבר כל הזמן, זה
נורא אני מסתתרת מאחורי עצמי!"
תיקנתי את צורת הישיבה שלי ויישרתי מעט את השמלה, מתכוונת
להמשיך בשיחה החד צדדית שלי כששמעתי אותו מדבר, "באמת גברתי,
אנחנו כל שבוע מדברים בדיוק על אותו נושא! אין לך שום דבר אחר
מפריע לך בחיים?"
למען האמת די הופתעתי מהתעוזה שלו, זה הפסיכולוג הראשון שהעז
למתוח עלי דבר שכמעט היה דומה לביקורת, אתה יודע שלא נאנחתי,
הרי כל דבר מפריע לי נעלם מיד, אין מה לעשות, אני
פרפקציוניסטית שכזו.
בכל אופן, העולם הזה חי לפי מרות פי, והדבר היחיד שבאמת מפריע
לי אני לא מצליחה לשנות! אוף! זה מעצבן אותי!
אחרי עוד שיחה קצרה הוא ביקש ממני לרדת קצת אל פשוטי העם ואולי
ללכת לקבוצת תמיכה, אפילו שזה לא לרמתי. הסכמתי, מה עוד יכולתי
לעשות?
הלכתי ברחובות ת"א המטונפים, מתקרבת לאיטי לכיוון מקלט מוזר עם
שלט אדום מעליו, "נשים חזקות נאבקות למען העתיד" זה גרם לי
לפלוט צחקוק קטן, נשים חזקות למען העתיד, כל כך הרואי, שנאתי
את זה. אבל מה כבר נשאר עוד לעשות? ירדתי למטה, לקבוצת נשים
קטנה, אורנה מכפר סבא קמה להציג את עצמה ודיברה על בעלה לשעבר
על עבודתה על החיים בכלל ועוד כל מני דברים, אני בזמן הזה כבר
חשבתי שלא הייתי צריכה ללבוש את השמלה הלבנה הזאת, היא הציקה
לי ברגליים.
התנערתי ממחשבותיי והבנתי שהגיע תורי להציג את עצמי, קמתי
מהכסא ונעמדתי מול כולן.
היי, אמרתי בקול מבויש מעט, אני כאן כי נמאס לי משליטה גברית
ושאני צריכה להתחזות לגבר כל הזמן.
זהו, אמרתי, יצא, סוף סוף, הרגשת הקלה הקיפה אותי פתאום,
כששמעתי קול עדין קורא לי, ושואל כמובן את השאלה החשובה ביותר,
"מי את?"
כחכחתי בגרוני, קצת מובכת מכל הקטע, אני אממ, כן, אההה,
אלוהים, אתם יודעים, ההיא מלמעלה וכל זה...
יצאתי משם בהרגשה שמחה שכזו, ממש משוחררת, אפילו נתתי להם
לתפוס את הפסיכי עם הפצצות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.