לא זוכר מתי שמעתי פעם ראשונה שיר של שלום, אבל אהבתי את
השירים שלו מהפעם הראשונה ששמעתי אותם. יום אחד יצא לי לשמוע
את "נגד הרוח", אחד השירים הכי מדהימים בעולם, ולא קישרתי שזה
שלום חנוך. אז חיכיתי עד שהשיר ייגמר בשביל לשמוע מי הזמר ואז
התחלתי לחפש את האלבום (לא ידעתי איך קוראים לו), והלכתי לחנות
תקליטים בעיר וראיתי על המדף את הקסטה (זאת היתה קסטה כפולה)
ושאלתי את המוכר כמה היא עולה, והוא ענה לי. אז אמרתי לו
שישמור לי אותה, אני אבוא לקנות אותה והוא הנהן בראשו וחייך.
"בסדר, אין בעיות". בינתיים, התחלתי לחסוך שקל לשקל בשביל
לקנות את הקסטה, וכל סכום כסף שקיבלתי הלך ישר לצד. ויתרתי על
ארטיקים וסרטים ולא הוצאתי גרוש, כל שקל היה ספור ומדוד והכל
לטובת האלבום. מדי פעם הייתי הולך לחנות לבדוק אם אפאחד לא קנה
את הקסטה, והיא כל הזמן היתה שם על המדף, מחכה רק לי (אפאחד
חוץ ממני, כך נראה לי, לא התעניין באלבום הזה), ואני המשכתי
לאסוף כסף להשגת המטרה. כשסוף סוף הצטבר הסכום המיוחל, הלכתי
לחנות, חגיגי ומאושר,  לקנות את הקסטה, המוכר הוריד לי אותה
מהמדף ושם לי אותה בשקית. הוא חייך. סופסוף מישהו קונה את
האלבום הזה. ישר שמתי אותה בווקמן והלכתי לחוג ספורט. כל הדרך
הגשם לא הפסיק לרדת, ואני הולך נגד הרוח כשהשיר מתנגן ברקע.
תענוג רצוף. הרגשתי שסופסוף יש מישהו שמבין מה עובר עלי. שמרתי
היטב על הקלטת הזאת, טיפלתי בה בעדינות רבה (זה היה ממש אוצר),
וכשהסליל נקרע הייתי מתקן אותו. האלבום הזה ליווה אותי כל
תקופת הבצפר (הוא התאים לתקופה המרדנית ולזעם הנעורי שלי) ועד
היום בעצם. תקופות מסוימות התנכרתי לו, כיוון שהוא הזכיר לי את
תקופת הבצפר, שלא היתה נעימה במיוחד בשבילי, אבל תמיד חזרתי
אליו. היום אני לא יודע איך הייתי עובר את גיל ההתבגרות שלי,
עם החצ4קונים, ההורמונים המשתוללים והמרדנות שלי בלי האלבום
הנפלא הזה, שממש קרא לי (ולכל מי ששמע אותו) לצאת ולמרוד
במערכת. עד היום הקול הצרוד והחם של שלום נותן הרגשה של
ביטחון, של "יהיה בסדר". מעין הרגשה כזאת שכל עוד הייאוש
והבדידות יהיו קיימים, והאדם הקטן ימשיך להידפק, שלום יהיה שם
בשביל לשיר על זה (למרות שלשמחתי אני לא מיואש ולא בודד).
גדלתי על האלבום הזה, הוא חלק מהפסקול של החיים שלי, ויש לו
מקום חם בלב שלי וכמובן על המדף.