קולו החרוך מסיגריה נצחית בפה מהדהד בכל בוקר עם רעש הטרקטור
שאוסף את פחי האשפה המצחינים.
באור הדמדומים של הבוקר אהבתי לשמוע אותו ואז, הייתי רץ החוצה
לראות את מלך הזבובים כך קראו לו.
לבוש בחליפה שחורה, מעונב ומכופתר על ראשו מגבעת מהודרת ,על
אוזנו ודש חליפתו ורדים טריים.
בכל פעם שהרים פח לזרוק לעגלת הטרקטור השמיע שריקה חדה ואחר כך
השפריץ על עצמו מי קולון זולים ושוב שריקה.
כשהתרחק קמעה הייתי צועק "קינג דבנה "(מלך הזבובים) וכשסובב את
ראשו הייתי קד קידה והוא היה מחזיר לי בנפנוף היד.כך היה הולך
ומתרחק שכאחריו שובל כלבי רחוב.

פעמים הייתי פוגש אותו גם בערבים יושב על ספסל בגן הציבורי
בחליפה לבנה מהודרת  עם כובע תואם,
בוצע נקניק באולר קטן ומחלק לכלבי הרחוב שנאספו סביבו כל אחד
בתורו.
הייתי קורא לו "קינג דבנה וקד קידה והוא היה מנפנף בידו.

אחר כך ימים יעברו והטרקטור התחלף למשאית זבל שהשמיעה שריקות
אויר וידעה לדחוס את ערמות האשפה שהתנקזו לבטנה.
מלך הזבובים היה מאושר מאין כמוהו הוא היה נעמד על פגוש המשאית
ומנפנף לכל הילדים שצפו בו.
באחד הבקרים מלאי השריקות רצתי החוצה לראות את מלך הזבובים הוא
היה שם במלוא הדרו לבוש בקפידה בחליפה שחורה ובין שריקה לשריקה
התיז מי קולון.
כשהתרחק צעקתי "קינג דבנה" הוא הפנה מבטו קדתי קידה הוא שחרר
יד מהאחיזה במשאית ואיבד את שיווי המשקל ונפל לתוך בטן
המשאית.
עוד לפני שהבנתי מה קורא קינג דבנה נדחק לתוך ערמות הזבל ונכנס
למערבולת הטחינה.
אני נשבע שראיתי יד אחת ממשיכה לנפנף והיד השנייה מתיזה מי
קולון.
אחר כך היו שמועות שאי אפשר היה להפריד אותו מגושי האשפה וקברו
אותו יחד איתם.