פעם לא הייתי רואה כדורגל בטלויזיה. אני זוכר יום אחד כשחזרתי
מהתיכון באוטובוס, ישב לידי אחד שלמד איתי ביסודי ודיבר על
המונדיאל שהיה באותו זמן בארה"ב. אמרתי לו שאני לא אוהב כדורגל
והוא נתן לי מבט מופתע ואמר "זה לא כדורגל, זה מונדיאל!". הוא
היה ממש מאוכזב מזה שאני לא יכול לדון איתו במשך הנסיעה על
המהלך המבריק של הכושי מהולנד, או הצעיר מברזיל.

זה היה בתקופה שעדיין לא גיבשתי לעצמי זהות. לא ראיתי כדורגל
כי אבא שלי ואחי הגדול לא ראו כדורגל, וחיקיתי את צורת החיים
שלהם. גם לא עישנתי ולא זיינתי.
כמה שנים טובות לאחר מכן יצרתי לעצמי זהות. זהות שאמא שלי בטח
לא אהבה. התחלתי לעשן, לזיין ובעיקר להמר. ההימורים התחילו עם
החבר'ה, היינו זורקים קוביות בהפסקה, משחקים סנוקר אחרי הבית
ספר. אחר כך הייתי מהמר על NBA ועל כדורגל. בשלב מסויים הגיע
הwinner - הימורים חוקיים. אז עזבתי את המאפיונרים המפחידים
שהיו יושבים במרכז המסחרי, והפכתי לאזרח שומר חוק.

בימים האחרונים יש טורניר בשם יורו 2004. אם עוד לא גישתם
לעצמכם זהות אסביר ואומר שזה כדורגל. בכל אופן לראות משחק של
אנגליה נגד צרפת יכול להיות חוויה נחמדה, אבל אם אתה שם 1000
שקל על ניצחון לאנגליה זה יכול להיות אורגזמה. אז שמתי כפכפים,
השפרצתי קצת דאודורנט תחת הזרועות, והלכתי למרכז כדי לשלוח
טופס של winner, לקרב את עצמי לאורגזמה הערב.

אחרי שרכשתי את הטופס, התחלתי ללכת לכיוון הבית, כשמולי התקרבה
נערה יפה בת 18 בערך. שיער שחור וחלק שנראה רטוב, חולצת בטן
שחורה צמודה, זוג שדיים מעוצבים כהלכה, ג'ינס כחלחל שהחמיא
לחמוקיה, באופן כללי- מראה שגורם לגבר תזוזות בין רגליו. למען
האמת בחורה שכזו אינה מצרך כה נדיר בשכונה שלי. יש מלא כוסיות.
אך מה שהיה שונה בה היתה העובדה שבניגוד לשאר הכוסיות שממשיכות
ללכת כאשר הן עוברות על פני, הכוסית הזאת נעצרה והביטה בי.

גם אני נעצרתי, מעט מופתע ממעשיה. היא חייכה אלי, "היי", אמרה
בקול מתוק. "היי", עניתי, מחייך אליה בחזרה. ההבעה על פניה
השתנתה מעט, היא נראתה טיפה מאוכזבת. "אתה לא זוכר אותי?",
שאלה. עשיתי פרצוץ של חשיבה עמוקה, אך זה לא עזר לי לגלות אם
אני זוכר אותה. "אני חברה של אורלי", אמרה. מטון דיבורה ניתן
היה להבין שהיא משוכנעת שהעובדה שהיא חברה של אורלי תרענן את
זכרוני. הבעיה שלא היתה לי שום אורלי במאגרי הזכרון. פרצוף
החשיבה שלי התעוות, כרומז על חשיבה מוגברת עוד יותר. פרצוץ
האכזבה שלה גבר אף הוא. "אורלי!", אמרה ונגעה לי בכתף, "את
אלון אתה בטוח מכיר, נכון?". את אלון הכרתי, אבל החלטתי לשחק
כאילו אני לא מכיר, היא היתה כל כך מצחיקה בחוסר האונים החמוד
הזה. עשיתי שוב פרצוץ. "אלון! מהפיצוציה!! זה שהיה חבר של
אורלי!!! שהיא חברה שלי!! וישבנו פעם ארבעתינו שם כמעט לילה
שלם!! איך אתה לא זוכר?".

נזכרתי. היתה תקופה שהייתי יושב שעות רבות עם אלון בפיצוציה.
היו עוברות שם מלא כוסיות ויושבות איתנו, דרך נפלאה להעביר
לילות משעממים. פתאום הכל חזר אלי. באותו לילה שישבנו ארבעתינו
דיברנו על סמים והבחורה שעומדת פה לפני (לא זוכר איך קוראים
לה) אמרה שהיא לא מעשנת. אלון ואורלי שישבו צמודים אמרו לה כמה
שהיא מפסידה אבל אני רכנתי אליה ואמרתי שסמים זה רע, ושהיא
ילדה טובה. אז היא אמרה לי שאולי סמים זה רע והיא לא מעשנת,
אבל היא לא ילדה טוב, וחייכנו.

"את עדיין ילדה טובה או שאורלי כבר קלקלה אותך עם סמים?", היה
נעים להביט בפניה היפות. מדי פעם גם העברתי מבטי על החזה שלה
ולפעמים גם למטה יותר, אל בטנה השטוחה. כל כך רציתי לשלוח יד
וללטף את הבטן הזאת.
היא שמחה שנזכרתי, על פניה היה חיוך ענקי.
הנחתי את ידי על כיס המכנסיים ומיששתי את טופס הווינר ששכב שם.
מחשבתי נדדה. ראיתי את עצמי מזיין את הכוסית הזאת בחדר שלי,
תוך כדי שאני צופה באנגליה - צרפת. דקה 90, בקהאם דופק גול
שמעניק לאנגליה ניצחון ולי מלא כסף, אני גומר עם שריקת השופט.

היא החזירה אותי למציאות בברוטליות.
"אוקיי, היה נעים לדבר איתך, אני צריכה ללכת לקניות עכשיו".
הסתלקה לתוך הקניון.
כנראה היא חשבה שמיששתי משהו אחר ונבהלה. חשבתי על זה הרבה
כששכבתי במיטה לבד וצפיתי במשחק. צרפת דפקו שני גולים בזמן
פציעות וניצחו 2:1 .