כוסעמק, כמה שאני שונא את השמש המזויינת הזאת
עזוב את זה שחם כמו חרא כל היום והבגדים נדבקים לך לגוף עד
שאתה מרגיש כמו תחתונים של שרמוטה. עזוב את זה שאתה מזיע חצי
מהמשקל שלך ומריח כמו חנות דגים במצרים. עזוב אפילו את זה שאתה
יוצא מהבית ומרגיש שאתה נכנס לתוך ענן אדיר של גועל נפש שמקשה
עליך לנשום. עזוב את כל זה, מה שמרתיח אותי זה לא החום, זה
הכוויות. בעצם זה אותו דבר לא? טוב למי אכפת, גם רוב השרמוטות
שאני מכיר בכלל לא לובשות תחתונים אז זה הרס לי את הדימוי
מלפני כמה שורות.

מה שאני מנסה להגיד זה שלפני כמה ימים הלכתי לדוג. לא יודע
למה, חבר שלי אמר לי "אתה בא לדוג נועם?" אז אמרתי לו "סבבה".
מצאתי חכה בארון של אח שלי ונסענו ליפו. התמקמנו ליד זקן שדג
שם וזרקנו את החכות שלנו לים. כמובן שהזקן הוציא כל 10 דקות
איזה דג ואנחנו לא תפסנו כלום כמה שעות. לצערי לא תפסתי אפילו
שצריך לשים קרם הגנה גם אם אתה לא מוריד חולצה. הזקן הבנזונה
הזה אפילו העיף כמה דגים קטנים בחזרה לים בטענה שהם קטנים מדי.
רציתי לדוג לו את הצורה, לפתיון הקשיש הזה.

אחרי שחזרנו הביתה התחלתי להרגיש משהו מוזר בזרועות שלי
ובעורף. לאט לאט ההרגשה המוזרה הפכה לסתם כאב מציק, שהתרחב גם
אל הפנים. ככל שהזמן חלף, הכאב הפך לבלתי נסבל. אמא שלי מצאה
לי זמן להטיף לי מוסר על בטיחות בשמש, כובע מים וקרם. צריך
לקחת את הכלבה לערוץ הילדים. בעצם עדיף לערוץ הקשישים המפגרים.
חכם בשמש? ראש גדול? בתחת שלי
מזל שהתחת שלי היה מכוסה כשדגתי. והזין! אם זה היה חוף
נודיסטים הייתי בטח מתעלף.

למחרת התחילו הקילופים.

כשהתעוררתי כאב לי בכתף כאילו מישהו מדליק לי אותה עם מצית של
באנגים. שלחתי אליה את היד לאיזה ליטוף אוהב, לתת לה להרגיש
שיש לה מישהו בעולם האכזר הזה. במקום ליטוף היה כאן גירוף!
נותרתי המום, אוחז ביד פיסות שחורות של עור מקולף. כאילו מישהו
ביקש שאני אעשה לו פירה-מייקל-ג'קסון. הבטתי באימה על הכתף שלי
שהיתה במרקם של פיצה מבעבעת. כמו עורו של פרדי קרוגר. והכל שרף
כמו קרמטוריום.

הצצתי על הכתף השניה, גם היא הוגשה בחום מן התנור עם זיתים.
מחשבה אחת היתה לי בראש: הפרצוף!
הפרצוף היפה שלי! רצתי לראי ופרצתי בבכי. פני הזיון שלי,
אבודים...
הדמעות שרפו לי את הלחיים. הכל שרף לי את הכל. הייתי קנטקי
פרייד נועם.

איבדתי את ההכרה לתוך המיטה.

אין לי מושג כמה זמן עבר עד שקמתי. אבל כבר לא כאב לי בכלל.
הסתכלתי על הכתף והיא היתה עדיין פרדי קרוגרית, אבל בכלל לא
הרגשתי כלום. נגעתי בה בזהירות. כלום. גירדתי קצת פיצה עם
הציפורן. כלום. התפשטתי לגמרי וגיליתי שהמרקם החדש שלי התפשט
לגמרי. זה כיסה את כל גופי.

כעת ידעתי מה לעשות!
לבשתי את המכנסיים הקצרים שלי מכיתה ג' שהיו בארון כל השנים
האלה, שמתי מסכה של פאוור ריינג'רס על הפנים (זה מה שמצאתי),
קשרתי סדין לגב שישמש בתור גלימה, ואז נשבעתי לנקום בכל דייג
קשיש, בכל אשה מטומטמת שחושבת שהיא המרכז להסברים על בעיות
הקרינה של השמש, בכל אדיוט שעושה משהו מעצבן, בכולם!

היה שלום נועם, דייג גרוע שלא יודע לכתוב...
ברוך הבא... איש הפיצה!