לבי יודע את אשר חייב לקרות כשאגיע,
וים המוות שמימיני, מתוק לעומת (ל)חיי.
אז אני ממלא את הראש במוזיקה מעל למקסימום,
אני נותן לה להחליף את הפחד, באדישות.

והמוזיקה היא כמו קסם,
עד שמגיע שיר שאהבת, או בגללו.
אני צולל לצלילים, ומוהל את המילים בכאב
מאוחר כל כך, וארוכה הדרך הביתה, אך אני לא ממהר
יש טעם לדחות את הקץ.

זוג אורות לבנים מעל גיבעה מרוחקת,
נראים כמסוקי קרב, כזוג עיניים, המאיימים על חומת ליבי.
בדיוק כשחשבתי שאורות הערפל הגבוהים ביותר,
לא יאירו את חשכת ההזדמנות שנגוזה

את חורי ההצצה של האלוקים שבשמיים,
מסתירים ענני סערה.
ולפעמים נידמה שגם לו לא אכפת.

ושנינו נוסעים.
אני במכונית שלי,
ואת בדרך שלך,
כבר לא רואה אותי באופק.