זה הסיפור שבו... טוב, אבל בקיצור. זה סיפור על אהבה, לא מפתיע
נכון, בין אמנון לבת אחיו תמר. הוא מפתה אותה לבוא אליו הביתה
לעשות לו לטקס דהיינו לביבות, אונס אותה ואחר כך זורק אותה לכל
הרוחות. הסוף הוא לא כמו באופרות סבון, כי בתנ"ך סוף הוא תמיד
רע, בעצם כמעט תמיד. אבשלום בסופו של דבר, אחרי שנתיים, יש לו
סבלנות לבחור וגם עצבים של ברזל, מזמין את אמנון לבעל חצור
לחגיגה והורג אותו. אה, ויש עוד מהומה קטנה כי דוד האבא חושב
שהרגו לו את כל הבנים ואחר כך נרגע כי הרגו לו רק אחד. מעניין
שאיש לא טורח לספר לנו מה עולה בגורלה של תמר. גם אז האישה
הייתה כנראה פחות חשובה מכבוד המשפחה.
האמת שאני בכלל לא התכוונתי לספר לכם את הסיפור. רק ככה נסחפתי
בדיוק כמו המורה שלי לתנ"ך, שעליו רציתי לספר.
כשהוא שמוליק, היה מתיישב על השולחן ידענו ששעור תנ"ך לא יהיה
לנו, כלומר זה יהיה, אבל בלי פלפולים של רש"י אלא מכוון ישר
אלינו. מכל הסיפור של אמנון ותמר, למשל, בחר להתמקד בפסוק אחד
בלבד: "וישנאה אמנון, שנאה גדולה מאוד. כי גדולה השנאה, אשר
שנאה מאהבה אשר אהבה; ויאמר לה אמנון קומי לכי." (שמואל ב' פרק
יב').
והתחיל ויכוח סוער בכיתה איך זה שאהבה גדולה, יכולה להפוך
לשנאה גדולה עוד יותר ואחר כך עברנו לדבר על בנים ובנות. מה זה
מעניין, אפילו שהבנים מאחור מצחקקים. אהבתי את שיעורי התנ"ך
האלה, והיו לי מחברות מקסימות כאלה, מעוטרות עם אותיות מודגשות
שלבבות יוצאים מכל אות.
עוד הוא מדבר על אהבה ושנאה ואני סתם יושבת לי, מאזינה ומציירת
במחברת את החדר של אמנון, ואת תמר עומדת, גבה אליו מטגנת
לביבות. ואז משום מקום מגיע אלי קולו העמוק:
"אז זה מה שאת עושה בשיעורי תנ"ך? במקום להקשיב לשיעור, את
מציירת. עכשיו אני מבין למה המחברות שלך כל כך מקושטות.
מטומטמת אחת." חטף ממני את המחברת, ומיהר לשים אותה בילקוט
העור הישן שלו. ניסיתי להתגונן, להסביר שבעצם כשאני מציירת אני
מקשיבה יותר טוב. אבל הוא הרים ידיים ושם אותן על האוזניים שלו
כמו תינוק שאומר, אני לא רוצה להקשיב.
כמה התאים נושא השיעור למה שחשתי כלפיו באותו רגע. בשיעורים
הבאים במקום לצייר, הפעלתי את הדימיון והפלגתי למקומות אחרים.
אני משערת שאז החלו להיוולד הסיפורים הראשונים שלי.
שנים לאחר מכן, ברגע של נוסטלגיה, נזכרתי בו בשמוליק המורה
לתנ"ך, ושלחתי לו אגרת ברכה לראש השנה. התגובה לא אחרה לבוא,
די מפתיעה. עד היום אני זוכרת את כתב ידו העגול ואת ברכתו:
"טוב שיש עוד תלמידים שכמותך שזוכרים את המורה הקשיש שלהם.
תבורכי. בידידות, שמואל, ב."
