אני פתחת היום דף חדש, קניתי מחברת חדשה, מחברת עטורת פרח גדול
בצבעים שמחים הרבה צהוב, צהוב של אור, כדי שבה יהיה כתוב רק
ההווה והעתיד בלי העבר. (מעניין שתמיד אני מנסה לשכוח מהעבר
ומשום מה היסטוריה חוזרת). פוסעת בשבילי החיים בניסיון להבין
את התמרורים שבדרך, מנסה לשאוב כמה שיותר דעות בשביל לדעת מהי
ההחלטה הנבונה ביותר, פה שנקודת השיא של זכות הבחירה, אני
מבקשת דעה מכל הקרובים אלי, אנא, תראו לי את הדרך האמיתית!
ובדיוק שם, באותה נקודה קריטית מסתבר ששני האנשים שחשבתי
שצריכים לתת לי תמיכה ותשובה, כל אחד מהם רואה את החיים בדרך
אחרת לגמרי ממה שאני חושבת או ממה שכל אחד מהם חושב.
דנה באה בעוד שבועיים לביקור בארץ ישראל, איזו התרגשות המפגש
המחודש עם ארץ הקודש.
היום אמרו לי שבטח אני יותר קרובה לאלוקים כי הוא יאפשר לי
לחזור למדינת ישראל.
אני הולכת על הדברים בלי פחד.
להסתכל על החיים בעניים אחרות, להיכנס ולו רק לשנייה אחת אל
תוך ראשו של משהו אחר ולראות מה הולך לו בתוך מבוך מוחו
ולהרגיש כל תמונה שעוברת לו בראש.
אני חושבת לפעמים על כוחו של אלוקים שבכל שנייה, הרבה פחות
משנייה הוא יכול לראות מה קורה בתוך מוחו וליבו של כל אחד - כל
אדם בעולם, "בוחן כליות ולב", אני נדהמת מגודל המשמעות שהחבר
הכי טוב שלי, הוא אלוקים, לחבר שלי יש את הכוח הכי גדול בעולם.

פעם האמנתי בשיר "לאבא שלי יש סולם" היום הבנתי שהכוונה לאבא
של כולם, כווווולם.
ומה שמיוחד הוא שהוא הכול: אבא, חבר, וכל מה שאני צריכה שיהיה
ברגע מבוקש.רוצה לחוות כוחה של הנאה, הנאה אשר תביא לאושר כי
יודעת אני הבדל ביו הנאה לבין אושר וזה לא הכרחי שהנאה תביא
לאושר.
לפעמים נדמה לי שהשיחות שלי איתו הן ממש מעגל סגור, פתאום אני
מדברת עליו בגוף שלישי, כאילו הוא לא פה. (ולפעמים גם על עצמי)

הבטחתי שלא אכתוב במחברת זו על העבר אך הוא הטיח בי, כן עברה
בי תמונת תעתועים שיחזור של העבר: "על החיים ועל המוות, בנשימה
חטופה, בלי מחשבות מיותרות, בשביל לא להתחרט, היא ארזה תיקים,
ועלתה למטוס, בשביל לראות את האדם שאיתו דיברה בשלושה החודשים
האחרונים, כשהסתובבה עם האפרכסת בכל הבית.
היא ידעה שהוא לא ישנה לה את החיים והיא זה לא התרופה
לבעיותיו, רק היא יכלה לעזור לעצמה, אבל בשביל שהיא תוכל לחוות
על בשרה שבין זוג זו לא התרופה לכאב לכן עשת זאת.נשקה לאבא
ולדנה ויצאה לדרך.
בדרך הביטה לצדדים וצלמה תמונה אחרונה של ניו יורק והיא החליטה
שהיא אוהבת את החיים שם, או אולי בהחלטה זו אמרה לעצמה אולי
עוד אחזור לכאן, מכינה רשת ביטחון. אחרי נחיתה קשה לאחר 12
שעות ארוכות שעברה אותן כל כך הרבה פעמים, בשדה התעופה
הישראלי, כולה חוששת מהתחושות שליוו אותה ביציאה. עם רעידות
בלב וברגליים עברה את המחסום, חטפה בדרכה את מזוודתה וצעדה
בכיוון היציאה שנראתה פתאום כל כך ארוכה. מסך ענק שמצלם את
היוצאים עמד בדיוק ממולה, כמתחמקת מעדשת המצלמה עברה במסלול
מרגישה במרוץ אחרי עצמה.
בחשש רב יצאה לכיוון יציאת הטרמינל, הרימה את מבטה בכדי לחפש
אותו, קנתה טלקרד וחייגה את מספרו, הלו! הלו! היי... נשמה
לרווחה.
הוא חיכה לה שם.
טוב! אני מבינה שמחקת אותי וזה בסדר. בכל אופן ניסיתי,
השתדלתי, גם כשטועים הצד השני צריך לדעת לסלוח כדי שלהבא אוכל
לסלוח לך גם אני, לזכור חסד נעורים.
פעם משהו אמר לי תקבלי הפסד כמו ניצחון כי בשביל לנצח צריך
לדעת להפסיד אז באמת הפסדתי, שמחה שפגשתי אותך, נתת לי סיבה
ולו רק לזמן מוגבל ועוד מחזה נגמר.
"בואי תני לי יד ונלך, אל תשאלי אותי על אושר"...! זה השיר
שהחזיר אותי לארץ. פשוט באתי בלי הרבה שאלות.
באתי כי חלמתי כל כך הרבה, באתי כי חלמתי שהחלום הפך למציאות,
לרגע קט האמנתי, כל כך האמנתי עד שהאמונה שלי הספיקה בשביל
לבלבל את כל הסביבה, רק אחרי שהתעוררתי הבנתי שזה חלום.
השעון צלצל זמן לקום וברקע הרדיו עוד דלק מתחילת הלילה והשיר:
"אני מבקש כמה נשאר? על הברכיים קורע ומרים ידיים שלא יפסיקו
לנו את הסיבוב של הכדור, בהבנתי שזה מה שעשיתי שם בחלום פשוט
כרעתי ברכיים והרמתי ידיים, נכנעתי למלחמה, התיישבתי ברצפת
הרחוב ההומה בלי תזוזה כשכל הרחוב מסביבי רץ מהר כל כך,
וחיכיתי פשוט חיכיתי, חיכיתי ועד שאלוקים בעצמו לא ירים אותי
לא אקום, רציתי להרגיש את מגע ידיו וחיכיתי, וזה מה שהוא עשה.
הוא לחש לאוזני מגילה ארוכה כל כך שאת תוכנה אינני יכולה
להעביר במילים, אני כל כך פוחדת לקלקל את דבריו שנאמרו לי
בצורה הטובה של מכתב ארוך ביותר, מכתב שנחתם בחותמת החיים,
מכתב של מסע, מכתב שהוא המסע שלי החיים שלי.
ואז הבנתי איפה זה התחיל מאיפה המכתב התחיל לראשונה, היכן
הייתה תחילת הלחישה החרישית שאיש אינו שומע, זה התחיל: ביומני
היקר שלום! בגיל עשר, החברות הראשונה שלי, הארוכה ביותר שהייתה
לי אי פעם בחיי, החברות שלא מותנית בנתינה רק בקבלה, ההתחברות
שלי אתך אלוקים השילוב שלך עם עצמי, הזרימה במעגל ביני לבין
האותיות, ואז אל תוכי חוזר אל ראשי לתחילת המחשבה.