היא הייתה אלוהית.
יפה, מפותחת, אופי טוב-אלוהית!
והיא הייתה שלי. עד שנתתי לה ללכת. לא יודע למה אבל זה מה
שעשיתי, סתם ככה, לחפש ת'צמי, להיות לבד. דוקא אחרי שאתה עוזב
מישהי שאהבת- רק אז אתה מבין ת'סדר גודל של כמה זה דפק, כמה
זאת טעות. היו לה לפני, לא מעט דוקא, אבל היה רק אחד, רק אחד
שנתן לה את מה שהיא צריכה. היה לו גם את השם הממוצע,
השגרתי-האידאלי, יוני. אמא שלי אמרה לי פעם שהם דוקא רצו לקרוא
לי יונתן אבל דפקו לי ת'שם שלי, מתן.  נתתי לה ללכת והיא הלכה.
היו גם אחרי אבל כשהייתה איתי אמרה ששכחה, שהשכחתי לה אותו,
שאני היחיד. אפילו שיר הקדישה לי-משהו של בריטני ספירס. אני
שונא את השירים של בריטני ספירס-הכל אותו הדבר!
אבל אני נתתי לה ללכת. שקרנית, אמרה ששכחה. שקרנית, כל הזמן
חשבה עליו, כמה שהוא מיוחד, כמה שהיא רוצה להיות איתו.
ואני. אני רוצה אותה בחזרה אבל איפה אני ואיפה יוני? היא עדיין
מדברת איתי, מן טובה שהיא עושה לי. היא מדברת בעיקר עליו, ואני
כמו פודל צייתן רוצה להיות הידיד, הלארג' גאי-זה שמקשיב לבעיות
שלה, זורק עצה לעזור. אוצר המלים שלי בשיחות אלה מסתכם ב- כן,
נכון, לכי על זה-באמת דברים קטנים. ואז היא שואלת את השאלה
שתופסת אותי די נבוך-'מי בראש שלך?'
ואני מת להגיד לה שזאת היא, שאני רוצה אותה חזרה, שהיא הבנאדם
הכי מתוק ויפה שיש. 'אף אחת ביינתים' אני עונה כמו מפגר.
איך הייתי מתחלף עם היוני הזה. על כל הפעמים שאמרה שהוא מיוחד.
פעם היא הייתה שלי, פעם גם אני הייתי מיוחד.