יצא לכם כבר לפגוש את דפנה המגעילה? היא מתגלגלת פה בשכונה
כמעט כל יום. בדרך כלל תמצאו אותה מחנה את הכיסא גלגלים שלה
ליד הקיוסק של אלי, מעשנת את המרלבורו לייטס שלה בשרשרת,
ומקשקשת לכל מי שמוכן לשמוע על החיים הפתטים שלה. כמה שהיא מתה
כבר לפגוש גבר. לא גבר חלומות. כל גבר. לא משנה אם הוא בן 60
בלי שיניים. כמה שהיא מתה כבר לאבד את הבתולים המסריחים שלה,
שמצויים ברשותה כבר קרוב לשלושים שנים עלובות.

יום אחד הלכתי לקנות סיגריות אצל אלי והמגעילולה הזאת חנתה שם
וזיינה ת'שכל לאלי המסכן. כשעברתי את מסך העשן המרלבורו-לייטי
שגברת גועל רפש יצרה שם, היא שיתפה אותי בבלבולי הגלגלים שלה.
"זה לא שאני חרמנית", אמרה גוש הבשר המעוות, "אני פשוט צריכה
גבר שיהיה איתי". הבטתי בפניה הדוחות לרגע קט. שומות שחורות
כאלה לא תמצא אפילו בסרט מכשפות, שיער-צוואר גועלי כיד המלך
אשר מבליט את כפליה השומניים שבין הסנטר לחזה. וכשאני אומר חזה
אני מתכוון לחלק הגוף הקדמי שמעל הצלעות, לא לשדיים. כי כאלה
לא היו לה. אמנם היו עיוותים שומניים באזור הזה, אך לעניות
דעתי יש לשלוח אימייל בהול לאקדמיה כדי שימציאו מילה אחרת
לתיאור הגושים חסרי כל צורה שנטפו ממנה. בכל אופן שדיים זה לא.
"אפילו לא שיהיה איתי", המשיכה גברת גועל, לא מודעת בכלל לרמת
העניין של השומעים בדבריה, "מספיק שרק יזיין אותי. ככה לפחות
אני אדע שאני אישה". עצרתי את הקיא שהתחיל לעלות בגרוני,
ואמרתי: "את יודעת דפנה, ראיתי מודעה בעיתון של בחור שמשלמים
לו בשביל זיונים. אולי תתקשרי אליו?". העיוות על פניה הוחלף
בעיוות שונה, אני כמעט בטוח שזה היה חיוך. "אתה חושב שהוא
יסכים לגאול אותי מייסורי?" שאלה. "איזו שאלה?" שיקרתי. ידוע
לי שיש מספיק גברים בעולם שיזיינו כל בחורה שהיא. אבל הבעיה
שדפנה לא נחשבת לבחורה באף מדד אפשרי. בוא נגיד ככה, כשראיתי
אותה פעם ראשונה לקח לי חצי שעה להבין שהיא נקבה. וגם זה היה
לפי הדברים שהיא אמרה, ולא לפי מראה חיצוני. השם ישמור, היא
נראית כמו קקי.

אלי מכר שם עיתונים, אז דפדפתי ומצאתי את המודעה של הג'יגולו
הזה והקראתי אותה בקול רם. לאחר שהקראתי את מספר הטלפון, הרמתי
את עיני מדף העיתון וראיתי שדפנה כבר עם הפלאפון שלה ליד
האוזן. היא חייגה את המספר. בשיחה היא תיארה את מצבה הנפשי
והפיזי, והבחור כנראה לא האמין לתיאור המזעזע, או שהוא סתם היה
סקרן בסטייל של ריפליז-תאמינו-או-לא. הם קבעו להיפגש.

יומיים אחר כך פגשתי את דפנה שחנתה הפעם מול חנות הבגדים של
מזל, וניפחה את השכל לשתי נשים שעברו שם במקרה ככל הנראה,
ונפלו למארב של הטינופת. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה של
השכונה שבאמת עניין אותי מה קורה עם דפנה. הקטע עם הג'יגולו
סיקרן אותי נורא. הייתי בטוח שהוא סירב לה, שזה הדבר הכי משפיל
שיכול לקרות לבנאדם - שזונה תגיד לך לא? זה שיא הפתטיות. גורם
התאבדות לגיטימי לחלוטין.
דפנה שיחררה לדרכן את שתי הנשים המסכנות, וסיפרה לי שהיא נפגשה
עם הבחור ההוא, ושהוא מסכים. אבל יש בעיה אחת. המחיר שהוא קבע
די גבוה. 10,000 דולר גבוה. התאפקתי שלא לצחוק בפניה (ליתר
דיוק בבליטות הקדמיות של הגוש העליון בגופה), ואמרתי לה שתלך
על זה. הרי חיים רק פעם אחת, לא ככה?

עברו עוד כמה ימים עד שנתקלתי בדפנה שוב. הפעם ליד השווארמה של
ביטון. אני לא מבין איך ביטון מרשה לה להיות כל כך קרוב למקום
שבו מוכרים מזון. איך אנשים מסוגלים בכלל לאכול כשהחרא הזה
נמצא שם? בכל אופן ברגע שראיתי את דפנה הייתי המום. ידעתי שהיא
האישה הכי פתטית שקיימת, אבל למען השם... מי מוכר את הכיסא
גלגלים שלו בשביל זיון?