ירו בי.
תאונת דרכים.
פיגוע.
מחלה סופנית.
אני מת.
עכשיו אני ארגז.
אני ארגז עם החפצים שהיו שייכים לי כשהייתי חי. כל מה שעברתי,
כל מי שהייתי, כל מה שחשבו עלי, הכל בתוך ארגז אחד גדול של
לחם.
אני שמיכה, אני מחזיק מפתחות, אני ריח על חולצה, אני תמונה
שאנחנו מתחבקים בה, אני תעודת פטירה.
אני מחכה בפינה של איזה חדר שאני לא מכיר שיבואו וייקחו אותי
הביתה. יש עלי קורי עכביש וקצת אבק, אף אחד לא ממהר לקחת אותי,
כולם עוד עצובים קצת ויעציב אותם יותר כשהם יראו שאני ארגז
עכשיו.
צהריים. עבר כבר שבוע או שבועיים מאז, עכשיו לוקחים אותי
הביתה. איש אחד מצליח להרים אותי לבד, אני לא כל כך כבד. דופק
בדלת, אמא עונה, פותחת את הדלת ועומדת. האיש לא התכונן לרגע
הזה, הוא חסר מילים, "ה...חפצים..." אמא בוכה.
האיש נסע הביתה במכונית שלו עם הרגשה של מחנק קל בגרון, הוא לא
התכונן לזה ועכשיו הוא קצת בוכה, הדמעות מטשטשות לו את הראייה
בזמן הנהיגה.
אמא לוקחת אותי לחדר שלי, אני מחייך והיא לא מפסיקה לבכות.
מסתכלת על התמונה שלנו והבכי מתחזק, כואב לי על אמא. היא
מתיישבת בחדר שלי ולוקחת נשימה ארוכה, הריח שלי עולה באפה והיא
שוב בוכה.
האיש מגיע לצומת והעיניים עדיין דומעות, הוא חושב על אמא שלי
וחושב עלי למרות שלא הכרנו כל כך, הוא לא היה רוצה להיות במצב
הזה. הרמזור מתחלף לאדום והאיש חושב עלי ומנגב את הדמעות.
אמא מוציאה חלקים שלי מתוך הארגז. קודם את השמיכה, מאמצת אותה
אל חיקה ונושמת אותה עמוק עד שהיא מתחילה להתעטש, היא אלרגית
לאבק. מסתכלת שוב בתמונה ומעמידה אותה על השולחן. הכל עדיין חי
בשבילה בחדר, היא מחכה שאחזור.
האיש דוהר אל תוך הצומת, הוא חושב עלי כשהוא שומע את צופר
המשאית.
כל החברים נמצאים עכשיו אצלי בחדר, מעלים זיכרונות ואפילו
צוחקים פה ושם. אני רק זיכרון עכשיו, אני רק צחוק פה ושם. אני
דיסק שרוט בתוך המערכת, אני שיר שניסיתי להחביא אבל מצאו אותו
בכל זאת, אני הרגשה שכלום לא מחזיק מעמד.
האיש מתעורר בבית-חולים אחרי שנה וחצי, הוא כבר לא חושב עלי,
הוא לא זוכר מי אני והוא לא זוכר מי הוא. הוא מנסה להיזכר איך
הולכים, מנסה לקום מהמיטה אבל הגוף כואב.
אמא שלי באה לבקר אותו כל הזמן ועכשיו הוא לא זוכר אותה, היא
מבקשת סליחה על הכל וחוזרת הביתה.
אני זיכרון מעורפל, אני אבנים על מצבה, אני חדר מונצח, אני
אלבום מעופש, אני סרט ביתי, אני גיטרה שבורה, אני בן 20.