"סליחה... אולי את יודעת איפה היציאה פה?" הוא שאל את האדם
השלישי שהוא פגש במסדרונות המסובכים מידיי של הבניין.
"כן,אתה לוקח את הפניה השלישית...מפה ואז תראה כבר שלט.יש שם
קיוסק בפינה" הוא קיבל תשובה ברוח טובה מהאשה המבוגרת שהמשיכה
ללכת כשהיא גוררת אחריה תיק גדול מידיי.
אז הוא התחיל ללכת,לכיוון הזה,כשהוא סופר פניות.ושוב עובר ליד
מגה-דיסק והקליה של ששון-פיצוחי איכות.
"לא הייתי פה..." הוא חושב ומגרד את הצד השמאלי של הצוואר
שלו.
כן! הוא שמאלי. זה משנה?
"סליחה חייל... יש לך סיגריה?" נשמע קול צרוד על-יד האוזן
השמאלית שלו. הוא מסתובב ורואה לידו גבר,לבוש במכנסיים שהיו
אלגנטיות לפני שלושים שנה (ביום שהם כובסו), מקטורן תואם
וסוודר אפרפר ותוספת של כתמי קפה. מבין הזקן הלבן משתרבב ריח
מוזר שמגיע מאחורי טור לא רציף של שינים בצבע צהוב.
"כן... שניה" הוא מסובב את התיק שעל גבו כך שהוא יוכל להגיע
לכיס הצדדי "בבקשה".
"אתה נראה לי אבוד ילד..." הוא מגחך "יש לך אש?"
הוא שוב פעם מסתובב ,אל התיק שהוא כבר סידר על גבו,ומוציא
מאותו הכיס מצת ירוק-פשוט.
הוא מעדיף לא להגיב להערה,למרות שהוא נעלב, הוא לא אוהב
להתוודות בפני אנשים זרים על בעיות.
"נו? אז אתה יודע איפה היציאה... או שאני אגיד לך" אומר האיש
המבוגר כשהוא מוסר את המצת בחזרה ומפמפם את הסיגריה.
"אה... האשה מקודם אמרה לי זה מפה" הוא אמר לו והצביע קודם
לכיוון האישה (שלא היתה שם) ואז לכיוון הפניה הקרובה.
"לא. אני חושב שאני אצטרך לספר לך איך יוצאים." אמר לו האיש
המוזר שלבש כובע של זקנים עם הכתובת "World Cup 98" על ראשו
וביד החזיק שקית עם הכתובת "נעלי גלי".
"אני כבר בקניון הזה שלוש שנים. כן-כן... ואני סופר את הימים
ליום הזה" הוא התחיל לדבר ומשך את החייל ביד לכיוון הפינה.
"וזה למה? בגלל שהיום הוא היום" הזקן התחיל לחפש בכיסו "היום
אני צריך לעשות משהו... אתה יודע מה?".
החייל שהיה מאוד עייף ומעוצבן בגלל שבפעם הראשונה שהוא מקבל
אפטר ביום שלישי ומחליט להיכנס לקניון הארור הזה הוא הולך
לעיבוד, התחיל לעבד את הסבלנות "לא... אני לא יודע,וסליחה
אדוני. אני ממש ממהר, בבית אמא בטח כבר דואגת לי."
"האא... אתה לא צריך למהר לשום מקום, אתה לא יוצא מפה"
"אל מה אתה מדבר? יש לי אוטובוס עוד שבע דקות."
"אני יודע, קו 369 ליבנה. ולך קוראים אנדריי גולדמן. רב-טוראי
גולדמן. נכון?"
כ...כן... איך אתה יודע מה השם שלי?" שאל אותו אנדרי.
"אני יודע הרבה יותר מזה.... ולא רק עליך... אני מכיר אותך
יותר משאני מכיר את עצמי.אני מבין שזה קצת לעיכול בשבילך אבל
אין לי הרבה זמן להסביר מה ואיך. לי קוראים לאון לוי. אני מבין
שאתה בחור הגיוני מאוד.אז אני אתן לך תשובה על כל שאלה על עצמך
שאף-אחד חוץ ממך לא צריך לדעת.ואז אם אני עונה נכון אתה עושה
מה שאני מבקש ממך... בסדר?"
"מה? אני לא יודע על מה אתה מדבר אדוני,אבל אני ממש עייף וחייב
לזוז. אולי פעם אחרת".
לאון גיחך "אתה אולי לא מבין, אבל מה שעבר אליי בשביל במשך
השלוש שנים שישבתי פה. בתוך הבניין המסריח הזה, 1095 ימים,
26280 שעות.
אתה רוצה לדעת כמה זה בשניות?! אני יכול לחשב לך את זה בכמה
מאיות השניה... אתה חושב שאני נהנה ללבוש את החרא הזה? "
לאון הנמיך את קולו "תשמע, אני מדען וממציא,התחום שלי נמצא בין
מתמטיקה ומיסטיקה... אבל זה ממש לא משנה עכשיו. התגלית שלי
דומה מאוד לכדור בדולח של מגדת עתידות. למרות שזה יותר דומה
למערכת של משוואות..."
"אדוני אתה מתחיל ממש לעצבן אותי... אני מצטער אבל אני הולך"
אמר אנדריי בקול מעוצבן והתחיל להסתובב לכיוון היציאה.
"לא, חכה... בבקשה" אמר לאון בקול מלא בכי "אתה לא מבין, אני
יודע שברגע שתצא מהדלת הזאת מחבל יחליט לפוצץ את עצמו במרחק של
2.42 מטר ממך ואתה תהיה הראשון שתמות"
אנדריי הסתובב בחזרה,הביט לצדדים ואז התקרב ללאון.
"אז למה אתה מספר לי את כל זה, גם עם זה נכון.... מה זה משנה
לך?
למה שלא תלך למשטרה ותספר להם שיש מחבל וככה גם תציל אותי?"
"אתה לא מבין,אי-אפשר לעצור אותו, אני לא יודע איך הוא נראה
ומתי בדיוק הוא יגיע.אני רק יודע שהוא יורד מקו 12, בדיוק 2
דקות, 30 שניות ו-15 מאיות השניה אחרי שאתה יוצא. האיש בעל מס'
הת.ז. 306559871 . האיש שיעבור היום על מרצפה מספר 62 מהדרגנוע
בדיוק בשעה שאני פגשתי אותך היום "
"מה אתה צריך ממני? אז עם אתה יודע אפילו את מספר תעודת הזהות
שלי לא יכולתה למצוא אותי לפני ולבקש ממני את זה?"
"זה לא כל-כך פשוט. אני לא ידעתי בדיוק מה מספר תעודת הזהות
שלך עד שלא לקחתי בחשבון את מידת הנעליים שלך במשוואות
שלי.ובנוסף לזה אני הייתי צריך לשבת פה,כל יום, בשעה שבע
ארבעים וחמש ושלוש מאיות השניה ולראות מי דרך על המרצפת הזאת
ורק אחרי שראיתי את האדם השלוש מאות אלף חמישים ושתים.לא
יכולתי לדעת מי זה"
"טוב.מה בדיוק אתה רוצה"
"תבחר מספר בין 726 ל-1090. אני חייב לשלב אותו במשוואות
שלי,ועם המספר הזה אני יכול לבסוף לפצח את דפוס לפיו פועל כל
היקום"
אנדרי הביט באיש הזקן והמשולהב שעמד מולו,הביט בשעון ואז אמר
"עם רציתה נדבה פשוט יכולתה לבקש,אבל עכשיו איחרתי לאוטובוס."
הוא הסתובב והלך לכיוון היציאה.
תוך 3 דקות 2 שניות ו- 3 מאיות השניה התרחש הפיגוע.