בהתחלה זה קשה.
זה לא קשה להבין,זה קשה להתרגל לרעיון שלאף אחד לא איכפת ממך.
דווקא בכלל לא קשה להבין שאתה בודד, שאתה לבד.
אבל בגלל שכל כך קשה להיות לבד וקשה ולהתרגל לרעיון הזה אז אתה
מנסה להכחיש, לשקר לעצמך.

אתה יושב שעות, בוהה בטלפון וכל שנייה בודק בפלאפון אם יש אולי
הודעה חדשה או שיחות שלא נענו.
כל צילצול מקפיץ אותך אבל  זה שוב בשביל אמא ,שוב לא בשבילך.
זה השלב שאתה כבר יודע וכבר הבנת.
אבל אתה לא מוכן לקבל את העובדות וחושב שאולי טעית וזה לא ככה.


ישר אחרי זה מגיעה ההכחשה, כבר לא איכפת לך מהטלפון, אתה כבר
לא קופץ לענות לכל שיחה.
בשלב ההכחשה אתה בעצם מנסה לעבוד על עצמך.
משחק את עצמך כאילו הצלצול כבר לא מזיז לך, אבל תמיד מחכה
לשמוע את אמא קוראת לך ואומרת שזה בשבילך.
את הפלאפון אתה משאיר על שקט "במקרה",אבל בעצם זה כדי שתהיה לך
סיבה לבדוק אם יש שיחות שלא נענו, הרי הפלאפון היה על שקט
ויכול להיות שמישהו התקשר ולא שמעת. ואתה בודק אותו כל שתי
שניות.

עכשיו מגיע החלק שאתה כבר לא מכחיש, אתה יודע שזהו זה אתה לבד
ואין מי שיתקשר לשאול לשלומך.
אתה מנסה להכיר בעובדות וזה החלק הקשה.
אתה יודע שאין למה לחכות .
כל היום יושב לבד בבית ללא מעש.
לפעמים הצלצול קצת מקפיץ אותך אבל זה חלק מההרגל.

פתאום בא לך לפגוע בעצמך.
אתה מתחיל לחשוב אולי אז זה ישנה משהו.
מעניין אותך לדעת מה תהיה תגובתם שתלך.
אתה רוצה לדעת אם הם יבכו, אם הם יצטערו ואם בגלל הם יבינו שהם
אשמים?!

אתה חושב שלא ויש רק דרך אחת לבדוק את זה...
אתה מחליט ללכת על זה ופשוט ללכת.
ואז מתברר שטעית.
הם בוכים, מודים באשמה, מבקשים סליחה אומרים שהם אוהבים אותך.


קצת מאוחר מידיי לא?