נכתב עם אמיר עטר-
http://www.106fm.co.il/BroadCasterInfo.asp?id=17


אחרי ששב מהודו, וגם פרק מזוודה,
התחיל צח, כמו כולם, לחפש עבודה.
מודעה אחת במודעות הדרושים/ דרושות
הציעה להיות מלקט של ביצים קשות.
אבל צח המצוחצח, את חזהו ניפח, ואמר:
"לא תודה. הבעלים- לא מכבד כל עבודה".

אמא אמרה, סופקת כפיים:
"צח, אתה מוכרח- לעבוד עם ידיים.
כי במשק מיתון, לאחותך אין חיתון, במקרר אין זייתון-
אז די לריטון!
ובכלל, הרי סיפרת במכתב,
שבארה"ב עסקת בקטיף של לולב,
מחוץ לאל- פאסו, סרגת שם לאסו,
ליד טרינידד, הרי קטפת סרפד,
בפאתי בומביי מיינת עלי תה,
מאוניות בפרו פרקת בשר קנגורו,
וברחובות נגסאקי ניקית גם קקי!
אז מה זו עצלות נפלה היא עליך?
לראיון עבודה שא חיש את רגליך!"
צחינו ראה שאכן הצדק עם אמא,
ואתם עוד תראו שאת רגליו הוא ירימה.

צח כעת יושב על האסלה
עובר על מודעות שיחלצוהו מאבטלה.
מודעה המחפשת אב פונדקאי
דרשה גם זקן נוסח ניקו ניתאי
מודעה אחרת דיברה על עבודה עם ילדים
המשלבת מוזיקה וחפצים חדים
ומודעה נוספת הציעה חסינות דיפלומטית
בתמורה לחיסול אישיות לא רלוונטית.
"לפני שאצא לראיונות", במראה הוא הביט,
"אנוס אני לשנות ת'תדמית".
וכך גילח צח את רעמתו המטונפת
ואף הוציא את הפירסינג מהסרעפת.
חמוש באופניים, שן שום וקסדה,
נסע הוא העירה לראיונות עבודה.

המשרד הראשון המה מאדם
והמזכירה אמרה לו "שתוק ושב שם".
צח לא ידע כלל מיהו האיש
אותו יפגוש, והוא התיישב והחריש.
הדקות חלפו, איש לו לא קרא,
ואז צח הבין דבר מה נורא-
כל אחד מאותם ההמונים
יכול להיות אחד מהמראיינים
ולכן יתכן שהראיון כבר החל
ומישהו כרגע כבר עליו מסתכל.

אז צח בכסאו התיישר,
חולצה סידר, אפו פידר,
התיישב בנוקשות, שתי רגליים צמודות
כדי שלא יתלחשו עליו בצבא הפקידות
שהוא סטלן, או עצלן, או נינוח מדי,
כי את סיכוייו זה ידפוק בוודאי.
ודווקא אז, כף רגלו הרגישה משקל
שנבע מדריסת נעלו של איש מגודל.
"יו, נורא לא נעים", חשב צח המבוהל,
"כואב לי אבל, זה אולי המנכ"ל".

כך ישב לו דרוך, עם חיוך מאולץ,
הקפיד לא להוציא הגה ברוב מאמץ.
לפתע הדורך הסתובב ושאל:
"מה, דרכתי עליך? מה חבל.
טוב, אתה הבחור לראיון עבודה?
לך למשרד בעקבות הפקידה".

הוא התיישב במשרד מרופד בעור נבלות
והמנכ"ל אז התחיל לשאול שאלות.
"איך אתה רואה את תפקידך החדש?
האם תתנגד לעשוק כל דל ורש?
ומה דעתך על מטרות החברה?
והאם ניקול קידמן אכן מכורה?"

צח כבר רקח במחשבתו תשובה,
אך אז הוא נזכר בעובדה חשובה:
אין הוא זוכר כלל מה שם החברה,
מה עיסוקה ומה המטרה,
מרוב מודעות שקרא ואסף
כלל אין הוא יודע לאן נאסף!

מזיע כולו, רועד ואומלל
הביט בחשש מה במנכ"ל
פצה את פיו ומיד סגר את כולו
וראה שבעצם זה לא בשבילו!
זו הייתה רק טעות לחזור מגלות!
צח אמר: "אדון מר! הדו שיח נגמר!
קח על חשבוני סוכרייה של שומר,
שא ברכה ודרך צלחה,
יותר לא אבוא לדרוך במשרדך
וכדי להבטיח שאתה לא תדרוך גם עלי
אקנה כבר היום כרטיס טיסה להוואי
אחזור לארץ חוץ, לשם עכשיו ארוץ,
אחיה לי על החוף, יותר טוב מקיבוץ!
כי תבין, איש יקר, הבינו כולכם,
החיים בשבילי ולא בשבילכם!
לא רוצה לעבוד, לאמץ את הדופק"
והוא יצא ודהר לשקיעה שבאופק.