קמתי במהירות מהמיטה, סימני זיעה על הכרית, כולי מתנשף כאילו
אחרי ריצה בטירונות, מחשבות רצות בראש, האם זה באמת? האם היא
בסדר?
הרמתי את שפופרת הטלפון, התחלתי בבלבול ללחוץ על הספרות שהיו
מול עיניי, אפס, חמש, אפס, ארבע, או שזה היה שלוש? או שזה
חמש?
תמיד זכרתי את המספר שלה בעל פה מה קרה לי עכשיו?
מתחיל לדפדף בפלאפון לראות את המספר, מוצא, מתחיל לחייג, אין
תשובה.
מנתק ומחייג שוב, מרגיש את הדפיקות של הלב שלי כאילו עוד שנייה
והוא קופץ החוצה, שוב ושוב מתקשר ומתקשר לשמוע את המענה הקולי,
הקול הקר והממוחשב, שלום המנוי אינו זמין כרגע..
מניח את הטלפון, חושב שוב מה לעשות.
האם לרוץ אליה?
האם לעבור חצי עיר ולבדוק אם היא בסדר?
ומה אם קרה משהו? מה אני אעשה האלה? מה יהיה?
מיליוני מחשבות הציפו לי את המוח ואני מנסה ומנסה לחשוב מה
לעשות.
בזמן שאני מנסה לסנן את המחשבות שרצות בתוכי, ולא מצליח להבין
חצי מהמילים שאני עצמי חושב עליהם, לוחש לעצמי... אלוהים עזור
לי... עזור... תגן עליה אלוהים... אני מתחנן... הרי אני לא
אשרוד בלעדיה... הרי אני צריך אותה... אתה יודע... אתה ראית...
אני לא יכול... תעזור לי...
שוב ושוב חושב לעצמי מה יכל לקרות, למה ההרגשה המוזרה אצלי
בגוף למה הלב דופק כל כך מהר והנשימות קצרות ומהירות, למה היא
לא עונה לי, מסתכל על השעון, אחד וחצי. בחוץ חושך, ואני יושב
בכיסא העור שלי, הכיסא שבו הרבה פעמים היינו מתעלסים, נזכר,
חושב שוב, לאט לאט מרים את השפורפרת של הטלפון שוב, ומתחיל
לחייג...
שוב ושוב. לשמוע את אותו הקול ולהתאכזב מחדש, עזוב אותה אמרתי
לעצמי, עזוב, אתה לא תצליח להשיג אותה, הכל בסדר, למה אתה חייב
להיות ככה?!
גל של חום עבר לי בגוף, גל שגורם לצמרמורת קרה בתוכי, והידיעה
שקרה משהו, משהו שפחדת ממנו כל החיים מאז שהכרת את הילדה הזאת,
את המלאך היפה שיכול בחיוך אחד לשפר את החיים שלך מקצה לקצה,
בתוך סערת הרגשות והמחשבות שבאותו רגע עברתי, הרגשתי את
העיניים שלי לא מחזיקות מעמד ומתחילות לאט לאט להתמלאות
בדמעות, לא יכולתי לעצור את זה, למרות שאמרתי לעצמי אני לא
אבכה בגללה, אני לא. הכל בסדר...
מרים את השפופרת ושוב מחייג. אפס חמש אפס...