שוכבת על דשא מוצפת בשמש שורפת של אמצע יולי.
אני יכולה לראות איך גופי הולך ומאדים, נשרף.
המבט שלי משוטט על פני שמיים כחולים מידי חסרי עננים, קבוצת
ציפורים מעופפת הרחק בשמיים.
אני עוקבת אחריהן במבטי, הן עפות אל השמש, מתי אני אוכל לעוף?
ידי מלטפות את גופי הערום מנסה למצוא את הנקודה בה הן כבר לא
שלי.
מתמכרת לעצמי, לליטופים שלי.
פרושה על דשא ירוק, עוקץ אותי בגב, גירוד קטן ונעים.
מתמלאת בחום השמש, גופי נצרב, אני כמו גחל, לוהטת בגופי
השחום.
הציפורים נעלמו להן בינתיים, חתול הילך על הגדר זנבו מורם
בגאווה אין קץ.
אם היה לי זנב הוא היה מקופל בין הרגליים רוב הזמן, מחייכת
לעצמי.
מזמזמת לעצמי מנגינה אפלה נכנסת אל תוך הקצב העצוב שלה, והוא
נע בביטחון בתוך הגוף הלוהט.
נזכרת בזהירות במילים שלה, "השתנית".
הבטתי לה בעיניים שאמרה את זה, היא השפילה אותן באמצע, פוחדת
ממבטי.
"אני לא יכולה להסתכל לך בעיניים, אני מרגישה חשופה מתחת למבט
שלך"
עייני רשפו אש, אני מכירה אותה יותר מכל אדם אחר, היא לא מכירה
אותי כלל, פעם הכירה.
הלכתי ונעלמתי אל תוך השמש, חברתי היחידה, האויבת ששרפה את
גופי כל קיץ.
השמש כבר לא באמצע השמיים, העפתי אליה מבט, היא מתחילה לשקוע.
אני ממשיכה לשכב שם, לא רוצה לקום, גם בלילה נעים.
"תשמרי על עצמך שמה" אמרה אמא כשיצאתי לטיול, אני שמרתי על
עצמי, היא דווקא לא שמרה על עצמה.
את הטיול אני לא זוכרת, גם לא את הימים אחרי, לא בכיתי כשמתה,
את זה אני זוכרת, לא היה על מה לבכות, היא מתה, די נגמר.
עכשיו אני צריכה לשמור רק על עצמי לא גם עליה.
השקט על הדשא עושה לי טוב, הוא משאיר מקום למחשבות שלי.
עוצמת עיניים, סופגת את קרניה האחרונות של אהובתי, גופי הלוהט
הלך והתקרר.
כשאמרה שהשתניתי ידעתי למה התכוונה.
"לא השתניתי, התבגרתי" היא לא מבינה, מסתכלת עלי בעיניה מלאות
נעורים, מלאות במשהו שאיבדתי מזמן, לא נורא.
היא צחקה, כנראה מתוך מבוכה או כי לא ידעה מה לומר.
גדלנו יחד והיא לא יודעת מה לומר לי.
בהלוויה של אמא היו ארבעה אנשים, אף אחד מהם לא בכה, היא עמדה
לידי והחזיקה לי את היד, מישהו קרא איזה קטע מלא במילים
גבוהות, לא הקשבתי, נורא הטרידה אותי היד שלה, על זה חשבתי,
נדמה לי.
מאז לא עליתי לקבר, לא רציתי, מה תעזור לי מצבת אבן, עליה לא
צריך לשמור.
אני חושבת שביום שחזרתי מהטיול, ביום בו אמא מתה שכחתי איך
להרגיש.
פשוט נמאס לי, הרגשות רק הקשו על החיים שלי, אז הכרחתי את עצמי
לשכוח איך להרגיש.
השמש כבר שקעה לגמרה, שמיים אדומים, הגוף שלי גם הוא אדום,
חתיכה שנפלה מהשמיים ההולכים ומתכהים.
פעם בכמה זמן אני כותבת לאבא, סתם כי הוא ביקש, מספרת על חיים
מושלמים והמון חיוכים.
לא ראיתי את אבא כבר שמונה שנים.
כולם חושבים שהוא באמריקה, הוא בכלא, שתדעו.
דרס איזה ילד, אם אני לא טועה, באמת חבל נורא, עליו לא על
הילד.
איש נחמד אבא, אני בטוחה שלא דרס אותו בכוונה, הוא באמת איש
נחמד, טיפש קצת, שמן קצת, אבל נחמד.
אני חושבת שהמכתבים שלי משמחים אותו, אז אני ממשיכה לכתוב
שקרים, ממשיכה לכתוב אושר.
הכתמים האחרונים של אדום נעלמו, חשוך.
גופי התקרר לגמרי, אפילו דימיתי שצינה קלה אחזה בו.
רוח קלה וקיצית נשבה, שרקתי אליה מנגינה מתוקה עד כאב.
קמתי על רגלי באיטיות, מנערת את הדשא מעלי, מעבירה ידיים על
גוף מתקלף, לאט ובעונג.
רגלי היחפות מועכות את הדשא הרענן שכבר הספיק להירטב מהטל.
מהרהרת באפשרות להתחיל להרגיש מחדש, אבל שכחתי, לא נורא.