פרולוג - לפני שנתיים
בתקופה הזאת ידעתי בוודאות רק שני דברים. האחד היה שטל מתה,
והשני היה שטל נולדה.
חזרתי מהלוייה ברגל, משקפי השמש השחורות הסתירו את העיניים
האדומות והרטובות שלי מההולכים ושבים ברחוב, אך הבגדים השחורים
הסגירו לאותם עוברים ושבים את הרגשתי הכללית.
הרגשתי כאילו הרחובות אבלים איתי, ראיתי הכל בגוונים של אפור.
אפילו את הציוץ של הציפורים ברחוב לא שמעתי, הדחקתי לעצמי
שציפורים יכולים לצייץ ביום כזה, שמישהו יכול לצייץ ביום כזה.
הייתי שבור.
הגעתי הביתה וזרקתי את המפתחות ומשקפי השמש שלי על השולחן.
הבית היה ריק, ידעתי את זה עוד לפני שנכנסתי אליו. אמא בבית
חולים, עם התנוקת. אבא איתה. אף אחד לא בא לדאוג לי, אבל למה
שיבואו? אני כבר בן 16, אני כבר גדול יחסית, אני יכול להסתדר
לבד. אפילו בימים כאלה, אפילו בימים קשים כאלה.
פשטתי  את החולצה השחורה, היה חם יותר מהגיהנום בתוך הבית,
כשפשטתי את החולצה הגוף שלי כבר היה מלא בזיעה דביקה ומסריחה.
המזכירה האלקטרונית הבהבה. היו בה שתי הודעות חדשות. לחצתי על
כפתור הפליי.
ההודעה הראשונה היתה מהיועצת. היה לה קול קר כקרח שאמר בלי שום
שמץ של רגישות אנושית: "היי, יותם. רק רציתי ליידע אותך שבכל
בעיה שיכולה לעלות מה.. אירועים שאתה עובר בימים האחרונים, אתה
יותר ממוזמן להתקשר אליי למספ..." לא נתתי להודעה להגמר וכבר
לחצתי על כפתור ה"דליט" במהירות. אני שונא את היועצת הזאת, היה
ברור שהיא השאירה את ההודעה הזאת רק בגלל שזה התפקיד שלה, ולא
בגלל שהיא חושבת שזה חשוב או משהו.
למזכירה לקחו כמה רגעים עד שהיא מחקה את ההודעה, ואז היא
התחילה להשמיע את ההודעה השנייה: "היי יותמוש, אמא כאן.. רק
רציתי לשאול אותך איך אתה מרגיש ואיך היתה הלוויה... מצטערת
שלא יכולתי לבוא, אבל אתה יודע, אני עדיין תקועה כאן, יש בעיות
עם התינוקת, הרופאים אמרו שהיא... אממם, אתה יודע מה, עזוב,
אני אפילו לא אספר לך. יש לך מספיק דברים רעים לחשוב עליהם גם
בלי זה. אני מקווה שהם ישחררו אותנו כבר מחר בערב, ואם לא אז
מחר בבוקר אבא יבוא הביתה ויביא אותך לכאן. אם אתה רוצה לפחות.
להית' בינתיים, אוהבת אותך מאוד."
המזכירה השתתקה. לא היו בה יותר שום הודעות חדשות. העיניים שלי
החלו להתמלא בדמעות בפעם המאה באותו היום, לא מספיק צרות יש
בעולם, עכשיו גם צריכים לקרות בעיות עם התינוקת? שום דבר לא
יכול ללכת חלק בעולם הזה?
לא. כנראה שלא.
חבשתי את משקפי השמש שוב, ולבשתי חולצה לבנה חדשה שמצאתי
בארון. יצאתי שוב מהבית, שוב לבית הקברות.
אחרי קבע שעה של הליכה מהירה כבר הייתי שם, בית הקברות החדש של
העיר, מטופח בעשרות פרחים ועצים, הרבה ספסלים ומקורות צל ומים,
אבל למרות החזות היפה של בית הקברות הזה הוא עדיין היה מה שהוא
היה, בית קברות, מקום למתים, לא לחיים. ושם נחה טל עכשיו. הקבר
עדיין היה טרי, טרי ובודד. עשרות זרי פרחים היו על ערימת האפר
שהפרידו בן הגופה של טל לבין שאר העולם, בין גוף מת לעולם חי.
כשראיתי את הקבר שוב התמוטטתי בבכי. נפלתי על הרצפה, בוכה,
ולחשתי לעבר הקבר, לחשתי לה:: "טל... אף אחד לא מבין אותי כמו
שאת הבנת... אף אחד... למה היית חייבת ללכת?"

פרק ראשון - ניר
אני יושב לבד בכיתה בשנתיים האחרונות, המקום שלידי ריק. אני
אומר לכולם שאני צריך לשבת לבד כדי להתרכז בשיעורים, שאני לא
מסוגל לזה כשמישהו יושב לידי, אבל אני יודע שזה סתם תירוץ
מטומטם. כולם יודעים שזה תירוץ מטומטם.  הסיבה האמיתי למה אני
יושב לבד היא שישבתי ליד טל לפני שהיא נהרגה, לפני שהיא הלכה
ממני לנצח לפני שנתיים, ומאז, מאז אני כאילו מחכה שהיא תחזור.
כן, אני מודע לזה שזה טיפשי, אני מודע לזה שזאת תקווה חסרת כל
שחר מכיוון שטל מתה, ומתים לא יכולים לחזור, אבל אני לא יכול
להתגבר על זה. כל פעם שאני רואה את הכסא שלידי ריק זה עושה לי
הרגשה של "היא רק יצאה לשירותים לשנייה", תחושה שאפשר שהיא
תחזור, לא התחושה הסופנית של המוות שלה, לא העובדה שטל מתה.
הו, איך שאהבתי את טל. אומרים שעוד לא יודעים מה זאת אהבה
בכיתה י', אומרים שבאמת מגלים מה זאת אהבה רק שכבר מבוגרים
מספיק, אבל כשאני הייתי בכיתה י', לפני שנתיים, ידעתי טוב מאוד
מה זאת אהבה. טל היתה האהבה שלי, ואני הייתי האהבה שלה. והיינו
כל כך שמחים וכל כך מאושרים. היינו רק שנינו, בטוחים שהעולם
הוא שלנו, בטוחים בצעירות ובאנרגיות שלנו. היינו כאלה  עד שהכל
התחיל להשתבש. זה קרה כל כך מהר, כל ההתדרדרות הזאת, לא מאפשרת
לנו זמן להבין מה אנחנו עושים או איך אנחנו יוצאים מזה. ואחרי
חודש אחד בלבד, חודש קצר אחד בלבד, טל כבר נהרגה והשאירה אותי
לבד. השאירה אותי עם עצמי, השאירה אותי בלי אהבה.
אבל אני סוטה מהנושא. רק רציתי להסביר למה אני יושב לבד
בשנתיים האחרונות, וכל זה כדי להסביר למה רק לידי היה מקום
פנוי כשהילד החדש הגיע.

הוא היה מוזר הילד החדש, כולם ראו את זה כבר בפעם הראשונה שהוא
נכנס לכיתה עם היועצת לצידו כמו אמא מגוננת. תמיד שילדים חדשים
נכנסים לכיתה החדשה שלהם מצפים מהם להיראות ביישנים, מפוחדים.
הרי הם נכנסים כרגע למקום חדש לגמרי עם חברה חדשה לגמרי איתה
הוא אמור להעביר זמן רב, אבל לא התלמיד החדש הזה, הוא נכנס
לכיתה ובמקום להיראות ביישן ומפוחד הוא התחיל לבחון אותנו, הוא
תקע בכל אחד מאיתנו, מילדי הכיתה מבטים חודרים, מבטים קרים,
כאילו הוא מנסה לחדור לכל אחד לנשמה, מבטים קשים כאלה. כל פעם
שהוא תקע את המבט שלו במישהו אז המישהו הזה הפנה את המבט. אני
יודע, ככה גם אני עשיתי, המבט שהוא תקע בי היה מבט כזה שאי
אפשר שלא לא להסיט את המבט. ואז היועצת, שנכנסה איתו, התחילה
לדבר והציגה אותו.
"קוראים לו ניר, והוא תלמיד חדש אצלינו בבית ספר. תתנהגו אליו
יפה, תזכרו שהוא ממש כמוכם, אפילו שהוא חדש..." היועצת המשיכה
לקשקש שטויות שאף אחד לא ממש שם עליהם, כי מי כבר מקשיב
ליועצת, ואז היא אמרה לניר החדש הזה ללכת ולהתיישב לידי.
לידי? מה קרה? בהתחלה רציתי להתמרד, להגיד לה שאני לא מסכים,
אבל אז שמתי לב שאני היחיד שיש על ידו מקום פנוי. אז הורדתי את
התיק שלי מהכסא ליד והניר הזה בא והתיישב במקום שלפני רגע התיק
שלי היה עליו, במקום שלפני שנתיים טל הייתה עליו.
כבר בהתחלה יכולתי להריח את הריח המוזר שלו, ריח כזה חזק
וחריף, מוזר. לא הרחתי אף ריח כזה אף פעם לפני זה. וישר לא
סבלתי את הריח שלו.
אחרי שניר התיישב היועצת יצאה מהכיתה והמורה המשיכה ללמד
כרגיל. אני התחלתי לכתוב במחברת את מה שהמורה הכתיבה לנו, ואז
ניר פנה אליי: "אהההה, יותם, נכון?".
פניתי אליו ועניתי לו "אה-הא" קצר וחסר עניין. "אפשר דף?" הוא
שאל אותי. תלשתי דף מהמחברת שלי ונתתי אותו לניר, אין סיבה
להיות מניאקים אליו, הוא לא עשה לי שום דבר רע. "תודה", הוא
אמר לי והתחיל גם הוא לכתוב בדף שהבאתי לו  את מה שהמורה
הכתיבה. הסתכלתי על הדרך שבה הוא כותב, הסתכלתי עליו וידעתי
שאני לא סובל אותו. זאת היתה מעין הרגשה פנימית כזאת שאי אפשר
להתעלם ממנה, הרגשה חזקה ובוערת של שנאה מוזרה. בהתחלה עוד לא
הבנתי למה אני שונא אותו, הרי הוא לא עשה לי שום דבר, אבל מהר
מאוד הבנתי. הוא יושב במקום של טל, וזה בלתי נסלח. ניר המשיך
לכתוב בדף שלו את מה שהמורה הכתיבה, אבל אני כבר הפסקתי. אני
רק הסתכלתי עליו כותב, בחנתי אותו. איך הוא מעז בכלל, איך הוא
מעז לשבת במקום של טל?

לפעמים, כשאני נרדם בשיעורים אני חולם עליה.
היא לא משתנה אף פעם, תמיד נראית כמו שהיא נראתה בשבוע האחרון
בחיים שלה, זוהרת כזאת, יפה.
היא לא משתנה, היא נשארת תלמידה בכיתה יוד, הפנים שלה תמיד
צעירות ומחייכות את אותו חיוך שכשבש אותי, השיער שולה תמיד
מריח מהשמפו שאני כל כל אוהב, אבל אני משתנה כל הזמן. אני אני
עולה כיתות, עכשיו אני כבר ביוד בית לעומת היוד שהייתי בה בזמן
שהיא מתה. היא כל כך יפה, כל כך שמחה, ואני עצוב, מיואש, היא
כל כך מלאת חיים ואני כבר עייף. היא אבודה, וגם אני אבוד.
וכשאני מתעורר מהחלומות האלה על טל, מתעורר מהם שטוף זיעה
ושטוף דמעות, אז אני מסתכל מהר במקום לידי, לראות אם במקרה היא
שם, אם במקרה הכל היה חלום והיא כלל לא מתה, אולי היא בעצם עוד
חיה, אולי היא בעצם עוד איתי.
אבל לא, טל אף פעם לא שם, טל איננה. אבל ניר כן שם, ותמיד שאני
מתעורר אני יכול לראות אותו מסתכל עליי, כאילו רק חיכה שאני
אתעורר. הוא מסתכל עליי, רואה שהתעוררתי ומחייך. ואז הוא מפנה
את המבט שלו, שנייה לפני שהדמעה יורדת לי מהעין לכיוון הפה.

עליתי לקבר של טל ביום שבו ניר הגיע לכיתה שלנו.
האוויר בבית הקברות היה יבש, ורוח קרירה נשבה. היה מעין מזג
אוויר עגמומי כזה, כמו של לפני גשם, אבל בתחזית אמרו שלא עומד
לרדת גשם השבוע.
עמדתי ליד הקבר של טל והסתכלתי על המצבה. המצבה, עשוייה אבן
מלוטשת ענקית, ועליה חרוטות אותיות שחורות וגדולות: "טל נשר
נלקחה מאיתנו בטרם זמנה". הסתכלתי על האבן, ואז התחלתי לדבר
אליה, לדבר איתה.
"טל.. היי... אני יודע שכבר לא באתי די הרבה זמן, סליחה, פשוט
היה שבוע עמוס לאללה בבית ספר.. את יודעת איך זה, בגרויות
והכל... בכל מקרה סליחה, אבל הנה אני פה, חזרתי. מקווה שאת
בסדר איפה שלא תהיי, אני יודע שכאן העניינים רק נהיים מסריחים
יותר ויותר. הציונים שלי מתדרדרים, לא משנה כמה אני לומד
ומשקיע.. והיום בא לכיתה איזה תלמיד חדש אחד, והושיבו אותו
לידי... הושיבו אותו במקום שלך. אני לא מסוגל לסבול את זה
שמישהו אחר יושב במקום שלך... אני לא מסוגל לסבול את זה טל,
תעזרי לי.. טל.. תחזרי. אני מתגעגע אלייך, מאוד, תמיד."
ואז השתתקתי. משקפי השמש הסתירו את הדמעות שבאו במהירות,
מייצגות את מה שהמילים לא יכלו לתאר. אני כל כל התגעגעתי אליה,
כמו שאלוהים לא יכול לדעת אפילו. הסתכלתי על המצבה במשך שתי
דקות נוספות, ואז הסתובבתי וחזרתי הביתה. בלילה שוב חלמתי
עליה.

חזרתי הביתה ואף אחד לא היה שם. עדיין חשבתי על טל, הדמעות
עדיין לא התייבשו. הלכתי לחדר שלי, ושם הוצאתי את אלבום
התמונות מהמגירה שלי. פתחתי אותו, דבר שאני עושה פעם בשבוע
לפחות. הדפים כבר מכותמים מטביעות אצבעות, וחלקם מלוכלכים
מהדמעות שנפלו עליהם. האלבום הזה מלא בתמונות שלי ושל טל, מכל
התקופות. החל מתמונות מטיולים של הגן שבמקרה טל ואני הצטלמנו
ביחד, ועד לתמונות שלנו יד ביד, מחייכים, אוהבים, אופטימיים
לעתיד. דפדפתי עמוד עמוד, מסתכל על כל תמונה ותמונה, בוחן את
התצלומים של טל ושלי. מסתכל על העיניים של טל, כל כך זוהרות,
כל כך מושלמות, ועל העיניים שלי - גם, זוהרות, מושלמות. מאז
המוות העיניים שלי השתנו. לצבע הכחול בהיר שהיה לפני שנתיים
התווסף קצת שחור, ונראה שהמלאות חיים שהעיניים שלי שידרו כבר
לא מה שהיו אז, עכדשיו העיניים שלי נראות חצי מתות, חצי חסרות
הבעה. שטל מתה מת גם משהו בתוכי, מת חלק ממני.
סגרתי את אלבום התמונות והחזרתי אותו למגירה. אחרי זה הלכתי
להתקלח. רק במקלחת נרגעתי, רק שם הפסקתי לבכות. אחרי המקלחת
סדרתי לי את התיק והלכתי לישון, נכנסתי לשינה רגועה וחסרת
חלומות.
 

טל העירה אותי בבוקר. טל הקטנה, אחותי.
היא הייתה כבר בת שנתיים, היו לה עיניים כחולות ושיער זהוב.
"אמא אמרה לי להתעורר אותך", היא אמרה בשפה התינוקית שלה.
חייכתי אליה ואמרתי לה בחיבה שתגיד לאמא להכין לי ארוחת בוקר.
טל רק שמעה את הבקשה שלי וכבר התחילה לרוץ לכיוון המטבח וצעקה
"אמא בוקר! אמא בוקר!!". אני רק חייכתי עוד יותר. את המתיקות
של ההתנהגות שלה אי אפשר לתאר במילים אפילו.
בהתחלה לא אהבתי את זה שההורים שלי החליטו לקרוא לאחותי הקטנה
טל. הם קראו לה ככה ביום שהיא נולדה, שהיה יום לפני שטל, טל
החברה שלי, מתה בבית החולים. הם קראו לה ככה בזמן שכולם ידעו
שטל לא עומדת לחיות, שהנזק שנגרם לה רציני מדי ואין שום סיכוי
להציל אותה. ההורים שלי שמעו על זה, כמובן. למרות שבימים האלה
הם היו כל הזמן בבית חולים אחר, עסוקים בסיבוכי הלידה של טל
הקטנה, היועצת של בית הספר שלי נהגה לעדכן אותם בכל מה שקרה עם
טל החברה שלי, ככה שהם ידעו עם כולם שטל עמדה למות באותו יום.
הם שמעו על זה שטל עומדת למות והחליטו לקרוא גם לתינוקת החדשה
ככה, לזכרה של טל החברה שלי.
בהתחלה כעסתי, בהתחלה לא רציתי, אבל אחר כך די שמחתי שקראו לה
ככה. בדרך הזאת אני לעולם לא יאכל לשכוח את טל ההיא, טל החברה
שלי, טל שמתה. בחיים לא.

אותו יום עבר די במהירות. ניר לא הגיע לבית ספר  (אף אחד לא
טרח לברר למה, כולם הניחו שהוא חולה או משהו כזה), ככה שסוף
סוף היה לי יום לשבת לבד. ובאמת הייתי צריך את היום הזה, הייתי
צריך לראות שוב את הכסא של טל ריק, הייתי צריך את הזמן לבד
בשיעורים.
בנוסף לזה שניר לא הגיע גם בטלו לנו שעתיים מתמטיקה בסוף היום
כדי שנוכל ללמוד למבחן באותו מקצוע שהיה אמור להיות ביום
למחרת, דבר שעשה את היום לעוד יותר קצר.
אחרי בית הספר, אחרי הצהריים ניר התקשר אליי. הוא שאל אם היו
שעורים או משהו באחד השיעורים. לא הבנתי למה הוא התקשר דווקא
אליי מכל האנשים בכיתה, כי למרות שישבנו ביחד לא היינו חברים
כל כך טובים. תיקון טעות: לא היינו חברים בכלל.
בכל מקרה נתתי לו את השיעורים שהיו באותו יום. הוא גם שאל אותי
אחר כך אם בא לי ללמוד איתו למתמטיקה יותר מאוחר באותו יום אבל
אמרתי לו שלא תודה, ושאני לומד למבחנים רק לבד. ציפיתי שהוא
יעלב או משהו, אבל הוא רק אמר "בסדר" רגוע, וניתק את השיחה.
אחרי ניתוק השיחה שוב עלו בי כל רגשות השנאה שהיו לי לבן-אדם
הזה. שוב לא הבנתי למה אני שונא אותו, מה הוא כבר עשה לי. זה
שהוא יושב במקום של טל זה אפילו לא אשמתו, היועצת הושיבה אותו
שם, ובסך הכל הוא נראה בחור די נחמד. אבל עדיין, למרות כל זה,
לא סבלתי אותו. משהו בהתנהגות הכללית שלו, באיך שהוא נראה,
באיך שהוא התנהג... משבו בו גרם לי לשנוא אותו, סתם ככה, בלי
סיבה.

באתי לבית ספר ביום למחרת עייף לאללה. למדתי כמעט כל הלילה
למבחן הגדול במתמטיקה שהיה אמור להתקיים בשעה חמישית, ככה
שכמעט ולא ישנתי. לכיתה נכנסתי עם כוס קפה שקניתי בקפיטריה,
והיא זו שעזרה לי לשרוד את השיעור הראשון. בשיעור השני כבר
נרדמתי על השולחן כמו כלום. ניר העיר אותי כשהשיעור נגמר, ואמר
לי שהגיעה ההפסקה. הודיתי לו על זה שהוא העיר אותי, וקמתי
מהכסא. כאב לי הראש קצת, והעיניים שלי היו כבדות נורא. הלכתי
לקפיטריה וקניתי לי עוד כוס קפה, כדי לשרוד את השיעור השלישי.
בתור בקפיטריה דמיינתי אותי כבר מתרכז רק בקפה בשיעור המשעמם
שעומד להיות לנו, ואפילו התאפקתי כל הדרך מהקפיטריה חזרה לכיתה
לא לשתות אפילו שלוק אחד ממנו, כדי שיהיה לי כולו לשיעור. ואז
גיליתי שהשיעור הבא באותו יום זה שיעור ספורט.    

ניר היה, למרות שהוא בהחלט לא נראה ככה, ספורטאי מצויין. הוא
תמיד הצליח לסיים את הריצות הארוכות במקום הראשון, ותמיד קפץ
הכי גבוה או הכי רחוק בקפיצות, והכי חשוב - המורה הכי אהב
אותו. זה עצבן אותי מאוד מהסיבה שלפני שהגעתי אני הייתי זה
שהמורה הכי אהב, אני הייתי זה שתמיד הגיע ראשון בריצות.
ועכשיו, כל פעם הוא עוקף אותי בלי הרבה בעיות, ומקבל את
התשואות של המורה והכיתה.
אני לא יודע מה גרם לי באותו יום להחליט ש"לא משנה מה היום אני
עוקף אותו בריצה", כנראה זה היה זה שהייתי ממש ממש עייף ולא
יכולתי כל כך להפעיל שיקול כל כך טוב, כי אם כן הייתי יכול
הייתי מגלה שלא שווה להתאמץ כל כך הרבה לפני מבחן חשוב בשביל
לנצח מישהו בריצה בספורט.
המורה נתן בהתחלה את השיחת מוטיבציה הרגילה שלו, הוא אמר
ש"היום אתם עומדים לרוץ שלושת אלפים מטר", וש"זה לא כל כך קל,
אבל אתם תסתדרו אם תחלקו את הריצה נכון." אחרי השיחה הוא הביא
אותנו לחלק מהמגרש שהוא קרא לו "קו הזינוק", ואז זה התחיל.
בהתחלה עקפתי את כולם בלי שום בעיה, השקעתי את כל הכח שלי
ברגליים בשני הסיבובים הראשונים. ואז אחרי השניים הראשונים
האטתי קצת. עדיין הייתי ביתרון די גדול, והייתי צריך להתחיל
לאגור כח לקראת ההמשך. רצתי יותר לאט עוד עשרה סיבובים וראיתי
שאני עדיין ביתרון של יותר מסיבוב מכל שאר הכיתה. חוץ מניר.
ניר חתך אותי בסיבוב הלפני אחרון, רץ במהירות, כמו שד משחת.
הגברתי גם אני מהירות, כדי להשיג אותו. בתחילת הסיבוב האחרון
הגעתי אליו, ואז הגברתי עוד מהירות כדי לעלות על המהירות שלו
ולעקוף אותו. הרגליים שלי כבר כאבו, והריאות שלי עלו באש, אבל
לא היה איכפת לי. העיקר לנצח. הסתכלתי לניר בעיניים וידעתי שזה
אישי. המבט שלו בעיניים היה כזה של "אני בחיים לא אתן לך לעקוף
אותי", אבל לי לא היה איכפת, הייתי חייב לעקוף אותו. עוד
אנרגיה לרגליים, ועוד אנרגיה, וככה גם ניר, מגביר מהירות יחד
איתי. פחות מחצי סיבוב לפני קו הסיום וניר עדיין מוביל עליי
בכמה סנטימטרים. ואז הסתכלתי ברגליים שלו.
אולי זאת הייתה העייפות, כנראה שזאת הייתה העייפות, אבל
כשהסתכלתי על הרגליים שלו ראיתי שהן אף פעם לא דורכות באדמה.
ניר פשוט עף. רציתי לשפשף את העיניים שלי בתדהמה, אבל לא
יכולתי. הייתי מבולבל לגמרי, לא ידעתי מה בדיוק ראיתי, איך
בדיוק ראיתי, ואז פשוט נפלתי. הבעיה היא שכשנופלים במהירות
ריצה שבה הייתי הנפילה היא די מסוכנת.

בזמן שהייתי מרוח על הרצפה, הרגל שלי חצי מרוסקת, ניר עבר את
קו הסיום. שהוא עבר אותו ראיתי נוגע ברצפה. תארתי שדמיינתי
הכל, שזה מהעייפות, מההתרגשות מהמבחן.
ואז ניסיתי לקום, וגיליתי שהרגל שלי לא מחזיקה אותי. נפלתי שוב
על האדמה, אבל הפעם הספקתי לבלום את הנפילה עם הידיים. לא
עשיתי את המבחן במתמטיקה באותו יום, כשכל הכיתה עשתה אותו אני
הייתי במיון וראיתי איך מכניסים את הרגל השבורה שלי לתוך גבס.

טל הקטנה, אחותי, נורא התרגשה מהגבס בהתחלה. היא שמחה לקשקש
עליו ולצייר עליו פרחים סגולים ואדומים, וזה די הצחיק אותי.
היא היתה מדהימה, טל הקטנה. אחות קטנה כמו שיש רק בטלוויזיה,
כל כך תמימה וחמודה, ממש מושלמת. כמה ימים אחר כך כבר נמאס לטל
מהגבס, נמאס לה שאני לא יכול לעשות איתה משחקים וכאלה כי אני
כל הזמן במיטה שוכב או גם שאני לא שוכב אני יכול רק ללכת ממש
לאט ולא לרוץ ולקפוץ ולהרים אותה כמו שאני עושה תמיד. בסוף היא
אפילו כעסה עליי ואמרה לי שלא הייתי צריך לשבור את הרגל ואחרי
זה היא לא דברה איתי יומיים. כזאת תמימות ילדותית, כזאת חמודה
האחות שלי.

חזרתי לכיתה אחרי שלושה ימים שהייתי בבית, מגובס.
זה לא שלא יכולתי ללכת לכיתה מבחינה רפואית או משהו, מבחינת
הרופאים יכולתי להיות בכיתה עם הגבס ישר מהרגע שיצאתי מבית
החולים, זה פשוט זה שלא היה לי חשק. הרגשתי די מושפל, שברתי את
הרגל בצורה הכי משפילה שרק אפשר לחשוב עליה, ועכשיו הייתי צריך
לחזור לכיתה ולהתנהג כאילו שכלום.
אבל בסוף חזרתי, זה היה באמצע השיעור הראשון (הדרך מהבית שלי
לבית ספר הייתה הרבה יותר ארוכה ממה שהיא הייתה לפני הגבס),
וכשנכנסתי לכיתה יכולתי לראות שניר כבר לא יושב בכסא לידי.
עכשיו ישבה שם מאיה.

פרק שני: מאיה
מאיה הייתה הילדה הכי יפה בכיתה שלנו, בלי שמץ של ספק. היא
אמרה לי שהיא שכנעה את ניר לעבור מקום כדי שהיא תוכל לשבת
לידי, ולמען האמת אני עד עכשיו לא מבין למה היא עשתה את זה.
יכול להיות שהיא ניסתה להתחיל איתי? יכול להיות שהיא ידעה עד
כמה לא סבלתי לשבת ליד ניר? מי יודע, הודיתי לאלוהים שאני כבר
לא יושב ליד ניר. דבר שהיה די אירוני כשאני מסתכל על זה עכשיו
ככה.

יום אחד מאיה התחילה לדבר איתי באמצע שיעור הסטוריה.
"תגיד יותם, אתה עדיין חושב עליה לפעמים?"
ישר הבנתי למי היא התכוונה, אבל בכל מקרה עניתי לה בשאלה "על
מי?"
"אתה יודע... על טל." "אה." אמרתי "על טל אני חושב כל הזמן."
"כן, שיערתי לעצמי שזה ככה. אתה יודע שטל ואני היינו חברות הכי
טובות עד כיתה ד'?" הסתכלתי על מאיה במבט מוזר. למה היא בחרה
להזכיר את טל בכלל?
"לא, למען האמת לא ידעתי את זה."
"חשבתי שלא תדע את זה, לא הרבה יודעים. היה לנו ריב ענקי בסוף
כיתה ד' ומאז לא דברנו בכלל."
"אוקיי" אמרתי לה, וחזרתי חזרה לכיוון המחברת שלי, אבל מאיה
עוד לא סיימה לדבר. "רק רציתי לדעת..." היא אמרה, ואז השתתקה.
"רצית לדעת מה?" שאלתי אותה. "רציתי לדעת אם היא.. אם היא
סולחת לי על הריב הזה..." מאיה הסתכלה עליי, והעיניים שלה החלו
להעלות דמעות. אמרתי לה שאני ממש לא יודע. אחרי שנייה היא יצאה
מהכיתה בבכי, כולם הסתכלו עליה חוץ ממני. אני סתם ישבתי ותהיתי
למה היא נזכרה בריב הזה ככה סתם פתאום, יותר משנתיים אחרי שטל
מתה.
שיקרתי לה, למאיה. טל ספרה לי פעם אחת על הריב הגדול שלה עם
מאיה, היא ספרה לי שפעם אחת הן רבו סתם ריב כזה ואז מאיה קראה
לאמא של טל זונה, וטל התחילה להתחמם. טל הרביצה למאיה, לא מכות
כל כך חזקות וצעקה לה שתתנצל על זה שהיא קראה לאמא שלה זונה,
אבל מאיה לא הסכימה. טל המשיכה והמשיכה להכות את מאיה, עד
שפתאום אמא של מאיה הגיעה מאחורה וראתה את טל מרביצה לבת שלה.
מסתבר שאמא של מאיה בדיוק היתה אמורה לבוא ולקחת אותה הביתה
מבית ספר, וכשהיא ראתה את הבת שלה חוטפת מכות היא איבדה את כל
העשתונות שלה והתחילה להכות את טל, חזק. לא משנה כמה חזק טל
בכתה שהמכות כואבות לה אמא של מאיה לא הפסיקה לרגע, עד שאחת
מהמורות באה וצעקה על אמא של מאיה שאם היא לא מפסיקה להרביץ
לילדה אז היא מזמינה משטרה. ואז אמא של מאיה הפסיקה להרביץ לה,
ובזמן שהיא לקחה את מאיה הביתה טל הסתכלה עליה, על מאיה, במבט
של שנאה טהורה.
מאז טל ומאיה לא דברו אף פעם.

מאיה חזרה לכיתה באמצע ההפסקה הגדולה. העיניים שלה היו אדומות
מהבכי. היא ישר באה להתיישב במקם לידי, אבל בדרך ניר עצר אותה
ולחש לה משהו באוזן. ברגע שמאיה שמעה את מה שניר אמר לה, מה
שזה לא היה, העיניים שלה נפתחו בחצי אימה חצי הפתעה והפנים שלה
נהיו לבנות. אז היא הסתכלה על ניר בעיניים מודהמות, ושאלה אותו
איך הוא יודע. ניר לא ענה, הוא פשוט חייך את החיוך המטופש
והמעצבן שלו והלך. ומאיה, מאיה חזרה למקום שלה והתיישבה. היא
לא דברה איתי יותר באותו יום, לא על טל ולא על כל דבר אחר.

ביום שבו טל מתה ירד גשם חזק מאוד בכל הארץ. זה נראה כאילו זה
היה סימן כזה מאלוהים, כאילו הוא ידע שטל מתה, כאילו שהוא
הזדהה עם הכאב שלי, עם הכאב של כולנו, ובכה גם הוא. אני הרגשתי
נורא מוזר ביום הזה. ידעתי בוודאות רק שני דברים, האחד היה שטל
- החברה שלי והילדה שאני אוהב - מתה, והדבר השני היה שטל -
האחות הקטנה החדשה שלי - נולדה. ביום של הלוויה החלטתי ללבוש
רק שחור. לא ידעתי כמה זה מכובד, למען האמת לא ידעתי כל כך איך
צריך להתלבש להלוויות, כי לפני זה לא הייתי בשום הלוויה. אז
לבשתי שחור, כי ככה הרגשתי, והלכתי להלוויה.
היו שם המון אנשים, המון קרובי משפחה של טל, והמון המון חברים
מבית ספר. ואני. אני ישבתי די רחוק מכולם, לא רציתי שאמא של טל
תראה אותי שם, לא ידעתי איך להתנהג לידה, לא ידעתי מה להגיד
לה. בכיתי בהלוויה הזאת המון, הרגשתי ממש רע, ממש ממש רע. לא
כמו ביום האתמול, ביום של הלוויה היה נורא חם ובלי שום סימן
לעננים בשמיים. ישבתי בצד של הבית קברות, מרגיש את השמש יושבת
לי על הראש, והסתכלתי די מרחוק על כל ההמון שמכסה את הקבר של
טל. הסתכלתי ובכיתי, ובשלב מסויים אני חושב גם שלחשתי: "טל, הם
לא מבינים, אף אחד מהם לא מבין מה היית רוצה." ואז, אחרי
שלחשתי את זה קמתי והלכתי ברגל הביתה.

 הייתי בטוח שידעתי מה היית רוצה, הייתי בטוח שלא היית רוצה
לוויה בכלל, שהיית רוצה שרק אני אהיה שם, שרק אני אתאבל עלייך,
כי רק אני באמת הכרתי אותך, רק אני באמת הבנתי אותך. לקח לי
זמן להבין שכנראה טעיתי, ושלהכניס לך ככה רצונות אחרי שנהרגת
זה דבר די נורא. בין כל הדברים שדברנו עליהם המוות של אחד
מאיתנו אף פעם לא עלה כנושא שיחה, ואף פעם לא סיפרת לי איך את
רוצה שהלוויה שלך תראה. לעומת זאת, סיפרת לי הרבה פעמים איך את
רוצה שהחתונה שלך תיראה. תמיד אמרת שאת רוצה שאני אהיה בה.

יומיים אחר כך שאלתי את מאיה "מה ניר אמר לך?"
היא הסתכלה עליי במבט מוזר, ואז שאלה "מתי?" ידעתי שהיא יודעת
למתי אני מתכוון, העיניים שלה הראו את זה. "שלשום. כשבכית."
מאיה נאחנה, וענתה לי: "הוא אמר שטל לא סולחת לי, זה מה שהוא
אמר."
תמיד בסיפורים יש שורה חוזרת כזאת, כתוב בה "ואז הלב שלי החסיר
פעימה". תמיד אני חושב שהשורה הזאת די שטותית, ולא כל כך
הגיונית, כי כמה שאני מכיר את גוף האדם הלב לא יכול סתם ככה
להחסיר פעימות, אבל כשמאיה אמרה לי את מה שניר אמר לה יומיים
קודם אז הלב שלי באמת החסיר פעימה. "מ...מה זאת אומרת הוא אמר
שטל לא סולחת לך?" שאלתי אותה. קיוויתי שלא הבנתי נכון את מה
שהיא אמרה לי, שלא שמעתי נכון או משהו כזה. "הוא אמר שהיא לא
סלחה לי. טל. המניאק כנראה הקשיב לנו כשדברנו לפני שיצאתי
והחליט לעצבן אותי קצת." "לא, זה לא יכול להיות. הוא יושב רחוק
מאיתנו.. הוא לא היה יכול להקשיב ככה, זה לא הגיוני!" "אם זה
לא הגיוני אז איך הוא ידע, הא? איך?" היא שאלה אותי, חצי
בעצבנות, חצי בעצבות. "א...אני לא יודע. אני פשוט לא יודע."
עניתי לה, ואחר כך לא דברנו. הסתכלתי על ניר לרגע, יושב במקום
הכי רחוק מהמקום של מאיה ושלי. אין סיכוי שהוא הצליח להאזין
ממרחק כל כך רב לשיחה הזאת. וכשהסתכלתי על ניר הוא רק הסתכל בי
בחזרה, הסתכל בי וחייך את החיוך המעצבן שלו.

כשחזרתי הביתה טל הקטנה שאלה אותי אם אני יודע למה קוראים לה
טל. היא אמרה שבאותו יום בגן כולם היו צריכים להגיד למה קוראים
להם למה שקוראים להם, והיא היחידה שלא ידעה מה המשמעות של השם.
שאלתי אותה למה היא לא שאלה את אמא והיא ענתה לי שאמא אמרה
לשאול אותי. לא ידעתי מה לענות לה. לא רציתי לספר לה את האמת,
לא רציתי להתחיל לערב מוות בעולם הוורוד של הילדה הזאת, שעוד
לא קרה לה משהו רע בחיים. וגם אם אני אספר לה למה קוראים לה
ככה אני לא בטוח שזה סיפור טוב לספר בגן, אני לא רוצה לחשוב מה
הגננת תעשה אחרי שהיא תשמע. אז שקרתי ואמרתי לה שאני לא יודע
למה הם קראו לה טל, כנראה שלא היה אף שם אחר אז הם החליטו. טל
החמיצה את הפרצוף שלה ואמרה שאני לא עוזר בכלל, ואמרתי לה שאני
אומר את האמת, שאני באמת לא יודע. טל אפילו לא טרחה להגיד תודה
ורצה חזרה לאמא. באותו הערב אמא שלי באה אליי ואמרה לי שהיא
תצטרך לדעת מתישהו למה קוראים לה טל, היא אמרה שלדעתה מוטב
שהיא תדע מוקדם מאשר מאוחר. אני אמרתי לה שאני לא חושב ככה,
ויותר לא דברנו על זה. יום אחר כך טל הקטנה באה אליי ואמרה לי
שהיא מצטערת על מה שקרה לחברה שלי. אמא שלי ספרה לה.

את ניר תפסתי ליד המכונת משקאות במסדרון. "תגיד, איך אתה יודע
על טל?!" שאלתי אותו בעצבנות. הוא הסתכל עליי, וחייך את החיוך
שלו. "איזו טל?" הוא שאל אותי. "טל, לפני שלושה ימים אתה אמרת
למאיה שטל לא סולחת לה. איך אתה יודע את זה ואיך אתה יודע על
טל?" "אהההה, טל הזאת. סתם, הכרתי אותה לפני כמה שנים, לפני
שהיא אתה יודע מה." "מה? מתה?" "כן, מתה." הוא ענה, ושוב חייך
את החיוך שלו. באותו רגע הדבר שרציתי לעשות יותר מכל היה
להחטיף לו אגרוף בדיוק בחיוך הזה, שלא יוכל לחייך יותר אף פעם.
"ואיך אתה יודע שהיא לא סלחה למאיה? או איך אתה יודע שמאיה
ואני דברנו על זה בכלל?" ניר נראה מופתע, ואמר "מה? דברת עם
מאיה על זה? מתי? לא ידעתי?" רציתי לצעוק עליו, מה זה יכול
להיות שהוא לא יודע? אז למה הוא אמר לה את זה בדיוק אחרי שהיא
חזרה לאחר הבכי, הבכי שהיה קשור בשיחה של איתי על אותו נושא?
איך הוא בכלל ידע שטל לא סלחה לה? אבל אז באו כמה חברים שלי
מהצד השני של המסדרון, וקראו לי. סובבתי את הראש לשניה, רק
לשניה כדי להגיד להם היי, וכשסובבתי אותו בחזרה ניר כבר לא היה
שם. לא ידעתי איך הוא התחמק כל כך מהר, אבל לא היה איכפת לי.
ידעתי שהשיחה הזאת שלנו לא הסתיימה, ושהוא עוד יספר לי למה הוא
התכוון בדיוק שהוא אמר למאיה את מה שהוא אמר.

חלמתי על טל באותו לילה. ושוב, כמו בכל החלומות היא נראתה
בדיוק כמו בשבוע האחרון בחיים שלה, קטנה כזאת, יודניקית. בחלום
הייתי בחדר קטן ולבן, עם הבגדים השחורים שלבשתי בלוויה שלה,
ופתאום ראיתי את טל לידי, יושבת על כסא. רצתי מהר וחבקתי אותה.
היא הסתכלה עלי במבט אחיד ועצוב, לא חייכה. "מה קרה? את לא
שמחה לראות אותי?" שאלתי אותה. היא לא ענתה, רק הסתכלה ישר
במבט האחיד הזה שלה. "טל?" שאלתי אותה "את בסדר?". היא פתחה את
הפה שלה ודברה, לא ישירות אליי אלא יותר לאוויר: "אתה לא צריך
להתעסק עם ניר."
כשהיא אמרה את זה הכל היכה בי. הבנתי שזה חלום, הבנתי שטל מתה,
הבנתי שהכל בראש שלי, שטל לא כאן באמת. "מה זאת אומרת לא
להתעסק עם ניר?" שאלתי אותה, והיא ענתה לאוויר  "אני יודעת מה
אתה רוצה לעשות לו, אני יודעת הכל, ותאמין לי שזה לא יעזור, זה
רק יסבך דברים."
לא הבנתי מה היא רוצה, מה החלום הזה מנסה בדיוק להגיד לי, ואז
טל סובבה את הראש שלה והסתכלה עליי בפנים בפעם הראשונה בחלום.
ההבעה שלה בעיניים השתנתה לגמרי, ופתאום היא התחילה לבכות.
"אני מתגעגת אלייך יותם, מתגעגעת אליך מאוד." ואז היא השתתקה,
וההבעה המתה שלה בעיניים חזרה. ניסיתי לשאול אותה למה היא
מתכוונת, מה היא רוצה, אבל היא לא ענתה יותר. ואז הבכי של טל
הקטנה מהחדר לידי העיר אותי. קמתי מהר לראות מה המצב איתה,
וראיתי אותה בוכה בהסטריה במיטה. היא אמרה שהיא חלמה חלום רע.
פתחתי מהר את האור בחדר שלה והרגעתי אותה, ניסיתי לגרום לה
לדבר על מה היה החלום הרע, כדי שהיא תשכח אותו ותחזור לישון.
אבל היא רק המשיכה לבכות בשקט, ואמרה לי שהיא לא זוכרת בדיוק
מה היה בחלום. היא אמרה שהדבר היחיד שהיא זוכרת זה שאני הייתי
שם.

תפסתי את ניר שוב לייד המכונת משקאות.
"היי, ניר, לא סיימתי איתך אתמול!" קראתי לו בקול שניסיתי שיצא
מאיים.
ניר פנה אליי, וחייך את החיוך המאוד מעצבן שלו. "יותם. תזכיר
לי על מה דיברנו אתמול?"
"על טל." "אה. נכון, על טל. מה אתה רוצה לדעת על טל?" "אני לא
רוצה לדעת על טל כלום תודב רבה, אני רוצה שתגיד לי איך אתה
יודע שטל לא סלחה למאיה."
"אה", הוא אמר, והמשיך: "ובכן, טל מסרה לי למסור למאיה שהיא לא
סלחה לה." "ואיך טל אמרה לך את זה בדיוק?".
"אההההההההההה" הוא אמר ואז לקח הפסקה די ארוכה, שבה הוא הסתכל
עליי ותקע בי את המבט הכי חודר שאני מכיר, ואז הוא אמר: "כמו
שהיא מסרה לך אתמול לא להתעסק איתי."

פרק שלישי - לאן שכל הנשמות האבודות הולכות
התעוררתי בבית. הראש שלי כאב כאילו מאה פטישים היכו בו בכל
תנועה הכי קטנה שרק עשיתי. לא זכרתי הרבה מהמשך היום. זכרתי
שהלכתי לכיתה אחרי מה שניר אמר לי, על טל וזה שהיא מסרה לי לא
להתעסק איתו (איך הוא ידע? איך הוא יכל לדעת?), והיה שיעור
מתמטיקה, ואז באמצע השיעור הכל חשוך, אני ממש לא זוכר כלום.
אמא אומרת שהתעלפתי באמצע השיעור, ולקחו אותי לחדר של האחות,
ומשם הביתה. היא אמרה שישנתי במשך חמש שעות רצופות. היא הכינה
לי כוס תה חם, ופינקה אותי כמו שרק אמא יודעת לפנק, אבל גם עם
כל הפינוקים לא יכלתי להרגע. איך ניר ידע? איך הוא ידע מה קרה
בחלום שלי? ואיך הוא הכיר בכלל את טל? וידע שהיא לא סלחה
למאיה? איך?

המדחום הראה שלושים ושמונה נקודה חמש מעלות חום. הרגשתי ככה.
הייתי חולה, חולה מאוד. אמא קראה לרופא ואמרה שעד שהוא יגיע
כדאי לי ללכת לישון, לנוח. לקחתי שני אקמולים ובאמת הלכתי
למיטה. ניסיתי להרדם בפרק זמן שנראה לי כמו כמה ימים טובים,
אבל ככל שאני יודע הוא היה רק כמה דקות. הראש שלי המה במחשבות
על ניר, ועל מאיה, ועל טל, ועל הכל. שום דבר לא התחבר, שום דבר
לא התאים. כשנרדמתי חלמתי שוב שאני נמצא בחדר מהחלום הקודם
שלי. הכסא שבו טל ישבה בפעם הקודמת היה ריק הפעם. כל החדר היה
ריק, חוץ ממני,  והיה קר. לא היו חלונות בחדר הזה, רק ארבעה
קירות לבנים וחלקים ותקרה. אפילו דלת לא היתה בו. משהו היה לא
מובן, שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאני חולם חלום חסר
התרחשות לגמרי. בחלומות אמורים לקרות דברים, אני לא אמור לשבת
בחלום לבד בחדר שלא קורה בו שום דבר. ואז, לפני שהספקתי לחשוב
משהו נוסף, שמעתי קול קורא לי, פתחתי את העיניים

והתעוררתי. מי שקרא לי היה הרופא, הוא הגיע ואמר לי לקום כדי
שהוא יוכל לבדוק אותי. קמתי והוא מדד לי דופק ודברים כאלה,
ואחרי שהוא סיים הוא אמר לי שסתם חטפתי שפעת רגילה. הוא רשם
תרופות, ואמר לי לא לקום מהמיטה שלושה ימים לפחות. ואז הוא יצא
מהחדר והשאיר אותי לבד. חזרתי למיטה וניסיתי להרדם. לא. לא
יכולתי להרדם. קמתי והלכתי למטבח לקחת לי כוס מים ועוד אקמול,
אבל במסדרון שמוביל למטבח יכולתי כבר לשמוע שהרופא ואמא שלי
שם, מדברים. ידעתי שאני לא אמור לשמוע את השיחה הזאת, אחרת הם
לא היו מנהלים אותה מחוץ לחדר שלי, אבל נשארתי והאזנתי בכל
זאת.
"הוא חולה, מאוד, ולא בשפעת." הרופא אמר לאמא שלי. "אז, מה יש
לו?" אמא שאלה, בקול מבוהל. "אני לא יודע, אני ממש לא יודע.
צריך לעשות בדיקות נוספות, לקבוע בדיוק. אבל... אבל אני חושב
שיש סיכוי לסרטן." שמעתי את הרופא אומר את זה בקול עצוב, שמעתי
את אמא שלי מתחילה לבכות, והחלטתי שזה מספיק לי. חזרתי לחדר,
למיטה. לא, זה לא יכול להיות, לא יכול להיות לי סרטן. זאת
טעות, טעות איומה. נשכבתי במיטה, ודקה אחר כך כבר נרדמתי,
והייתי שוב

בחדר. הפעם הכסא לא היה ריק, אבל מי שישב בו היה חשוך מאוד,
ככה שלא יכולתי לענח את הפרצוף. התקרבתי, אבל עדיין הפרצוף היה
חשוך מדי. "אממממ... מי אתה?" שאלתי. "מי אני? אני חושב שאתה
יודע טוב מאוד מי אני." הוא צדק. ידעתי מי זה היה. זה היה ניר.
"מה אתה רוצה? מה אתה עושה בחלומות שלי?" "ההממםם... אתה צריך
לשאול את עצמך אם אי פעם לא הייתי בתוך החלומות שלך." "למה אתה
מתכוון?" "תחשוב קצת. אני בטוח שאתה תגלה את זה מהר מאוד." ואז
ניר נעלם. הכיסא היה שוב ריק, החדר היה שקט. התיישבתי בפינת
החדר וחיכיתי, ושום דבר לא קרה למשך דקות ארוכות. ואז קמתי,
וקראתי בקול: "ניר. תחזור. אני חושב שאני מבין עכשיו." ניר ישב
שוב על הכיסא. הפעם הפרצוף שלו לא היה חשוך בכלל, והוא חייך את
החיוך המעצבן שלו. "נו יותם? הבנת?" נאנחתי. "לא, לא הבנתי
כלום, רק רציתי שתבוא." "כן, כן, חששתי מזה. אתה באמת לא מבין
נכון? אתה באמת לא מבין למה אני כאן, למה באתי אליך?" "מה זאת
אומרת למה באת אליי? מתי באת אליי?" ניר נאנח, והסתכל עליי
בעיניים במבט חודר. הוא הפסיק לחייך, ודיבר: "תסתכל לי בעיניים
טוב טוב ותגיד לי מה אתה רואה." הסתכלתי לו בעיניים, אבל לא
ראיתי שום דבר מיוחד. "אני לא רואה כלום. תסביר לי מה אתה,
תסביר לי למה באת." "לא. אני לא יכול להסביר את זה. אתה צריך
להבין את זה לבד. להתראות יותם, נראה בפעם הבאה." הוא אמר לי,
ושוב נעלם. החדר היה ריק שוב, שקט. ואז הראש שלי כאב, כאב
מאוד. שמעתי צלצול חזק חזק באזניים שלי, והרגשתי שאני עומד
להתעלף. הגוף שלי התחיל לכאוב, כאב חד וחזק. מלמלתי בכאב רב...
"א...אלוהים, זה כואב." ואז הכאב הפסיק. הכאב הפסיק וניר הופיע
שוב על הכיסא, ולפני שהתעוררתי הוא אמר רק שתי מילים: "אלוהים,
בדיוק."

אני עדיין זוכר בדיוק איך טל נהרגה. הם גילו את הגידול במח שלה
כשהיא הייתה בגיל שלוש, וישר הם אמרו שאין לה עוד הרבה זמן
לחיות. בהתחלה הם נתנו לה שבועות מספר, אבל אחרי כמה שבועות
שהיא לא מתה הם נתנו לה חודשים, ומחודשים זה עבר לשנים.
הרופאים אמרו שזה נס רפואי איך שהגידול הזה לא משפיע עליה כלל,
והם שיערו כל מיני השערות משונות על זה שאולי המח שלה למד
לתפקד גם עם הגידול הזה. כשהיינו לבד פעם אחת היא ספרה לי שהיא
תמיד מרגישה אותו, תמיד במאחורה של הראש שלה היא מרגישה זמזום
קטן והיא יודעת שהגידול משפיעה על זה. היא אמרה לי גם שהיא
בטוחה שהמח שלה לא למד לחיות עם הגידול, ושזה פשוט הרצון הגדול
שלה לחיות שנותן לה להמשיך.
"זה יפסק יום אחד, אתה יודע." היא אמרה לי. שנינו ישבנו על
המיטה בחדר שלה, אני ראיתי טלויזיה והיא קראה גיליון של 'מעריב
לנוער'. "מה יפסק?" שאלתי אותה, עדיין מרוכז בטלויזיה. "הרצון
שלי לחיות. הגידול ינצח בסוף." הסתכלתי עליה לרגע ואז כיביתי
את הטלויזיה. "שום דבר לא ינצח את הרצון שלך לחיות. שום דבר.
את תחיי לנצח, את מבינה? לנצח. איתי." טל חייכה וחבקה אותי.
"אם אתה אומר, אם אתה אומר.." היא אמרה, ודמעות החלו לעלות
בעיניה.
אחרי חודש עשינו אהבה. זה לא היה מתוכנן, הפעמים הראשונות אף
פעם לא מתוכננות. חזרנו מסרט חצות לדירה שלי, וההורים שלי היו
בדיוק בסופשבוע בגולן. הלכנו לחדר שלי והתחלנו להתמזמז, ודבר
אחד הוליך לשני. בבוקר התעוררתי כשהיא מכורבלת לצידי, מרגיש
בפסגת העולם.
ואז היא התעוררה והסתכלה עליי. הפרצוף שלה נראה מאוד מבולבל,
כאילו שהיא לא מבינה מה הולך מסביבה. "י...יותם? זה אתה?"
הסתכלתי עליה והרגשתי את הרגשת פסגת העולם צונחת בקרבי. "כן,
זה אני, הכל בסדר." אמרתי לה, מנסה לשכנע אותי יותר מאשר אותה.

"ל..לא, לא הכל בסדר... יותם.. כואב לי הראש, כואב לי..." היא
אמרה והתעלפה בידיים שלי. קמתי מהר מהמיטה והתקשרתי להורים
שלה, שהגיעו מייד והביאו אותה לבית החולים. רציתי גם לבוא
איתם, אבל הם לא הסכימו, הם אמרו שאני צריך לעזוב אותה במנוחה
לבינתיים.
היא הייתה בבית החולים שלושה ימים עד שהיא מתה. כל יום המצב
שלה רק התדרדר והתדרדר, וההורים שלה ידעו כבר מהיום הראשון שזה
הסוף. ההורים שלה נתנו לי לבוא לבקר אותה ביום האחרון, אבל היא
כבר לא הייתה בהכרה. הסתכלתי עליה, כל כך שליווה במיטה של בית
החולים, מסביבה עשרות מכשירים אלקטרונים מצפצפים. הסתכלתי עליה
ודברתי איתה, הסברתי לה שאסור לה למות, שזה לא יהיה הוגן אם
היא תמות. היא לא התעוררה, גם לא זזה, וחצי שעה אחרי שעזבתי את
החדר שלה הרופאים הכריזו על מותה.

התעוררתי והזמן היה מתישהו באמצע הלילה. ראיתי את אמא שלי
יושבת על כסא לידי בחדר, יושבת ודמעות בעיניה. "הו, אני רואה
שהתעוררת." היא אמרה לי, וחיוך עצוב התפשט על פניה. "כ..כן."
"איך אתה מרגיש?" "בסדר, הראש קצת כואב, אבל לא יותר מזה." היא
חייכה, "זה טוב, תשאר לשכב, אני אביא לך מים. אני צריכה לספר
לך משהו." אמא יצאה מהחדר, ואני כבר ידעתי מה היא עומדת לספר
לי. צדקתי, כמובן. היא אמרה לי שהרופא אמר שיכול להיות שהמחלה
הזאת היא תסמין מוקדם של גידול סרטני שצומח לי בראש, ושהרופא
לא בטוח שזה נכון, ושצריך לעשות לי עוד בדיקות וצילומים.
נאנחתי, ואמרתי לה שאני יודע וששמעתי שהרופא אמר לה את זה.
אמרתי לה גם שאני לא מאמין בזה, ושאין לי סרטן. היא רק חייכה
שאמרתי את זה, חייכה וליטפה לי את הראש. אני לא יודע כמה זמן
שכבתי לי ככה במיטה, כשאמא מלטפת לי את הראש, יכול להיות שאלה
היו כמה דקות, יכול להיות שאלה היו כמה שעות, אבל בסוף נרדמתי,
נפלתי לשינה חסרת חלומות.

כשהתעוררתי למחרת ניר ישב על הכסא בחדר שלי. "אמא שלך נתנה לי
להכנס." הוא אמר, וחייך את החיוך שלו. נאנחתי. לא היה לי כח
פיזי לדבר, הראש שלי כאב כמו שהוא לא כאב אף פעם בחיים שלי.
נשארתי בלי תנועה במיטה שלי והסתכלתי עליו. "כן," הוא אמר "אני
יודע שאין לך כח לדבר. זה בסדר. אני בטוח שאם תחשוב מספיק חזק
אני אוכל לשמוע אותך."
מה אתה עושה כאן?
"שאלה מצויינת. תיארתי לעצמי שיגיע הזמן שאתה תשאל אותה. ובכן,
אני כאן כדי להציל אותך, להציל אותך מאבדון."
אתה לא צריך להציל אותי מכלום
"הו, כן אני כן. אתה לא יודע כמה אני כן."
ממה אתה צריך להציל אותי?
"תגיד לי, אתה הסתכלת איך אתה מתנהג בשנתיים האחרונות? מאז שטל
מתה? אני צריך להציל אותך מההתנהגות הזאת, ההתנהגות הזאת שכל
החיים שלך תלויים סביבה. ביום אתה חושב עליה כל הזמן, בלילה
אתה חולם עליה. אתה צריך להתגבר על המוות שלה, וצריך להתגבר
עליו לפני שיהיה מאוחר מדי."
איך אני יכול להתגבר עליו? איך? אני מתגעגע אליה!!
"כמובן שאתה מתגעגע אליה. וגם היא מתגעגעת אליך, זה בטוח. אבל
זאת לא סיבה לעצור את החיים."
טוב. נגיד. אבל אתה בטח יודע כמה אהבתי את טל, כמה אני מתגעגע
אליה. איך אני יכול, לכל השדים והרוחות, לשכוח ממנה סתם ככה?
"אני לא יודע. תגיד לי אתה."
אני לא יודע!!!!
"כן אתה כן. תחשוב טוב."
אוקיי, אוקיי, אני יודע איך אני יכול להתגבר על טל. תחזיר אותה
חזרה. תחזיר אותה חזרה אליי.
"כבר החזרתי אותה. בחזרתי אותה ברגע שהיא מתה."
לאן החזרת אותה? למה היא לא כאן?
"הו, אבל היא כן כאן. היא כאן, ממש מתחת לאף שלך."
איפה היא? תראה לי אותה לכל השדים והרוחות!!!
ואז מישהי פתחה את הדלת של החדר שלי. לא יכולתי לראות מהמיטה
מי היא בהתחלה, אבל אז היא התקרבה, וכשראיתי מי היא הבנתי הכל.
החלום, הכל הסתכם בחלום. החלום שלי על טל, החלום בו היא אמרה
לי לא להתעסק עם ניר. ישר אחרי שטל בחלום הפסיקה "לחיות",
והעיניים שלה התרוקנו ממבט טל הקטנה העירה אותי מהחדר שלה.
כשבאתי אל טל הקטנה היא אמרה שהיא חלמה סיוט. היא אמרה שהיא לא
זוכרת מה בדיוק היה שם, רק שאני הייתי שם. הכל הסתדר, הכל
התחבר לי בראש כמו פאזל. טל מתה, טל נולדה. זאת הייתה טל הקטנה
שנכנסה לחדר שלי, רק שהיה בתנועות שלה משהו קסום, משהו מבוגר
יותר. היא התקרבה אליי קרוב קרוב, ולחשה באוזני: "זהו יותם.
הכל נגמר עכשיו."
ואז אבדתי את ההכרה.

התעוררתי בבית חולים. אמא הייתה לידי, בוכה. היא אמרה שיש לי
גידול סרטני בראש. היא אמרה שעומדים לעשות לי ניתוח, להוציא
אותו משם. אמרתי לה שזה בסדר, שאני אהיה בסדר. למרות שלא הייתי
בטוח. היא סיפרה לי אחר כך שהייתי לא בהכרה כמה ימים, שהיא
חשבה שנהרגתי לה. חייכתי ואמרתי לה שאני בחיים לא אעשה לה את
זה.
מאוחר יותר באותו יום חברים שלי מהכיתה באו, ודברנו קצת. שאלתי
אותם מה אם ניר, למה הוא לא בא, והם רק שאלו "איזה ניר." גם
מאיה הייתה שם, עם כל החברים שלי. דברתי איתה די הרבה, ואחרי
שכולם הלכו ורק המשפחה שלי נשארה אז טל הקטנה התקרבה אליי
ולחשה לי באוזן: "מי זאת המאיה הזאת? היא מוצאת חן בעיניי. אני
חושבת שאתם צריכים להיות חברים."

יומיים אחר כך עשו לי את הניתוח. הם הצליחו להוציא את הגידול,
אבל הם אמרו גם שאני לא בריא לגמרי. גידולים סרטניים יכולים
לחזור כל הזמן. זה יכול להיות עניין של ימים או של שנים, יכול
להיות שהגידול לא יחזור בכלל. הם לא היו בטוחים. הם אמרו לי
שהגידול יכול היה לגרום לי להזיות בימים של לפני ההתמוטטות
שלי, הם אמרו שיכול להיות שראיתי דברים שאחרים לא ראו. צחקתי.
ברור שראיתי דברים שאחרים לא ראו. ראיתי את אלוהים, לכמה אנשים
יוצא לראות אותו?



אפילוג - עכשיו
והנה אני כאן טל, מספר לך את כל זה. אני מסתכל על הקבר שלך,
ועדיין מתגעגע נורא. אבל אני בסדר עכשיו, הרבה יותר בסדר. יש
לי את מאיה, התחלנו לצאת ביחדר בערך שבועיים אחרי שיצאתי מהבית
חולים, וממש כיף לי איתה. אני יודע שאת שמחה, אני יודע שאת
היית מסכימה לזה, את הרי אמרת לי את כל זה.
אני מסתכל על הקבר שלך, על המילים החקוקות בסלע "טל נשר נלקחה
מאתנו בטרם זמנה", והדמעות עולות לי שוב בעיניים. לא. עוד לא
התגברתי עלייך לגמרי, אני לא חושב שאני אוכל אי פעם להתגבר
עלייך לגמרי, כי בסך הכל היית האהבה הראשונה שלי. ועל אהבה
ראשונה אך פעם לא מתגברים.
טוב טל, אני מוכרח ללכת עכשיו. באתי לכאן עם אמא ועם מאיה. ועם
טל הקטנה. הנה טל הקטנה באה לקרוא לי לאוטו, אנחנו כבר ממש
מאחרים חזרה הביתה. זה מוזר, לראות את טל הקטנה כאן, ליד הקבר
שלך, במיוחד עכשיו, כשהיא יודעת מי את וכשאני יודע מי היא. זה
מוזר כל כך. טוב, טל הקטנה כבר ממש צועקת עליי כאן לבוא לאוטו,
אז כדאי שאני אלך. ביי ביי טל, אני אבוא שוב באזכרה שלך, מי
יתן ותנוחי על משכבך בשלום.