27/12/02

מתי נפגשנו?  עברו כבר כמעט שנתיים. זה היה בטיול לדרום
אמריקה.
הייתי בפרו, כבר לקראת החזרה לארץ. זאת היתה תקופה קשה. הטיול
היה בשבילי כל כך הרבה!  עירוי של חופש מרוכז ישירות לנפש. היה
מדהים. האנשים, המקומות, הסמים - הכל היה כל כך ממלא. וזה עמד
להגמר. הסכום בחשבון הבנק איתו התחלתי גידל מין סימן מוזר
בצידו השמאלי. זה היה מינוס. החלטנו, אני וכמה חברים טובים,
לסיים בדרמטיות ולצאת לטרק של ארבעה ימים. לא משהו למיטיבי
לכת, אבל משהו שיאמץ שרירים אחרים חוץ מהגוף והמפשעה. קנינו
פסטות ושימורים, שכרנו ציוד חורף ויצאנו.
הדרך הייתה יפיפיה, אבל מזג האוויר לא שיחק לטובתנו והיה קר.
בסוף היום השני הגענו לתחילתו של פס ומהר מאד שיכנעתי את כולם
שהוא יכול לחכות. התמקמנו על כר דשא גדול מוקף פסגות בסמוך
לפלג מים צונן במיוחד. הבנים הקימו את האוהלים, ואני וגלית
ישבנו להכין אוכל. למזלי, היינו כולנו די רעבים כך שאיכות
המזון לא הייתה כה חשובה. צחקנו וסיכמנו את היום העמוס שעבר
עלינו. רעיון למדורה קם ונפל תוך שעה, ולבסוף הזדחלנו איש איש
לאוהלו.
השכמתי עם אור ראשון וריח האדמה החדיר בי מוטיבציה לבוקר.
החלטתי שישנתי מספיק בחודשים האחרונים. פתחתי את רוכסן שק
השינה ובאקט גבורה, שהפתיע אף אותי, נשענתי לפנים ופצעתי סדק
בדלת האוהל. בין רגע הקור פלש אל מתחת לבגדי. התלבשתי היטב
ויצאתי אל התופת. בנסיון לגבור על הצינה מיד התחלתי במלאכת
הכנת התה. מהר מאד הגעתי למסקנה שאין שום סיכוי שבעולם שמישהו
נוסף יעיז להוציא את הראש משק השינה בשעות הקרובות. החלטתי
לפתוח את הבוקר עם קצת לבד. המים התחממו והוספתי את התיון ואת
מקלות הקינמון. מזגתי את התה לכוס והבטתי סביב. החלטתי לחפש
מקום יפה בסביבה בשביל לשבת ולהרגע. התרחקתי מהאוהלים והתחלתי
מטפסת במעלה השביל, מתקדמת לאט בכדי לא לשפוך את התה שהחל
להתקרר. אחרי כמה דקות, בקצה העלייה, נגלה לעיני הנוף המרהיב
ביותר שראיתי מימי. נאלמתי דום. הרגשתי כאילו כח מסתורי הודף
אותי לאחור. כאילו התגנבתי אל תוך גלויה. הייתי צריכה לשבת
בכדי להשקיע את כל האנרגיה בבהייה ובפענוח את כל אשר עיני
קלטו. התיישבתי המומה בקצה הצוק, רגלי מתגרות בכח המשיכה. מיד
שלפתי את הסיגריה מהקופסא המקומית ומיקמתי אותה בזווית הפה.
שבע הדקות של סיגרית הבוקר שליי מעולם לא היו ארוכות כמו באותו
היום באמצע שום מקום. בעודי מאפרת את קצה סיגריה בתוך הקופסה
הריקה העפתי מבט נוסף אל הנוף. "אלוהים אדירים", הגבתי
בהשתהות.
ואז הוא הגיע. "קראת לי?" הוא שאל בקולו העמוק. הוא לא היה
צריך להוסיף דבר. הכל היה ברור. מאותו הרגע ידעתי שאני שלו
לנצח. הוא האחד והיחיד. בחיר לבי. בורא עולם. הקדוש ברוך הוא.
הוא שיצר את כל היופי הזה. איך אסרב לו? ומאז הכל היסטוריה...

הזמן עבר ונותרנו יחד. אני לא מבינה מה עשיתי עם חיי בטרם
הכרתי אותו. אני לובשת חצאית ארוכה, חובשת פיאה והוא בתוכי -
בוער. כל לילה לפני השינה אני מתייעצת עמו ומספרת לו על כל מה
שעבר עלי במשך היום, והוא משיב לי בקולו הענוג המלטף.
אני מרחמת על כל הנשים האחרות בשכונה, הן חושבות שהן מכירות
אותו. אבל הן לא יודעות שהוא שלי ולא של אף אחת אחרת.

אלוהים אדירים, אנחנו פשוט זוג משמיים.