לפני עריכה
"גרפומנית?"
אני מסתכלת עליו מזועזעת. "רגע, כמו הגרפומני סלוגנין האלה,
ככה?". הוא לא מבין. אני רוצה קצת פרחה, מה רע. לא סופרת, לא
עיתונאית. רוצה שיקראו לי ברקת ואני אוכל לשחרר קלישאות כמו
"דר איז נו פלייס לייק הום" בטון אפוף מסטיק בזוקה ומבטא
ישראלי כבד, ולעשות לאנשים חורים בראש מרוב שאני יקשקש בקול
רם. דווקא, יקשקש.
גרפומנית, אתה אומר.
אני אומרת, אני רק קצה הקרחון מאמי, והכתיבה שלי נראית כמו שלג
בשולי הכביש. מעוך, מטונף, דחוס. מתקנא בשלג לבן.
תפני יותר אל הרגש, גרפומנית,
תפני יותר אל החוויה האישית,
המינית,
אל הטראומות שלך,
מותק.
אתה הטראומה שלי,
מותק,
וחוויות אנ'לא רוצה.
אני רוצה קצת ריקנות של קוסמופוליטן, של
איסתרא-בלגינא-קיש-קיש-קריא, אם אפשר אז בלי לדעת את המשמעות.
אני לא רוצה שקאנט יחטט לי בקרביים, במיוחד אם אני לא יכולה
לקרוא לו עמנואל, זה מרגיש לי כמו נקרופיליה הפוכה.
אני רוצה לצחוק על אנשים בלי שמצפון ערטילאי יפליק לי עם סרגל
מידות עשוי צדקנות יצוקה, צייקנות מעיקה, אני רוצה אומנות.
וחופשביטוי. כל החרא במגמות ריאליות צפויות מראש, כתבתנו
מדווחת לכתבתנו שיש הסלמה מגמתית באיזור האישיות הקוטבית, גוד
דאמ איט.
אני רוצה לגרפט את עצמי לדעת בסמטאות ירושלים, עירי הבוכיה,
היפהפיה, נעולת השערים. אני רוצה להכתיר את עצמי לעיר תאומה
מעצם היותי אי, מוזנח ופעור ומשווע, גם אני מאהבת עזובה,
מוכתמת ניקוטין ותהפוכות היסטוריות.
אני רוצה שכולם ירגישו שבעטתי לאלוהים בעקב אכילס כשהאדמה שלהם
תרעד, וחורים ענקיים יפערו בכביש החוף ויצרו את השם האמיתי,
ההיולי שלי, זה שאורסולה לה גוין מדברת עליו בספרים.
אני רוצה להיות חוצה ישראל, גרסת הבמאי.
אני רוצה סימן, וחותם ומכתם וכוכב משלי בשדרות אמו המזורגגת
אינ דה מידל אופ הוליווד, ולרקוד במדרחוב בשביל שלושה שקלים
ביום והזכות להדליק אש בעיניהם של זקנים כבויים ומרופטים.
אני רוצה להיות מחול חרבות מרהיב בסרט של סקורסזה, ולהקיז דם
בצורות סוריאליסטיות שטניות ולראות את עצמי משתקפת באלף
שלוליות של גשם חומצי.
אבל בעיקר אני רוצה להיות יפה בעיניי עצמי. |