אולי אני פשוט אוהבת לשקוע בזה כל פעם מחדש...להתעטף בזה כמו
איזה שכבת מגן, כמה שיותר רע לי אני יותר בטוחה, לא לוקחת שום
סיכונים, נתקעת בבועת העצב שלי ולא ממהרת לצאת החוצה. אולי אני
עושה את זה בשביל ההרגשה שחוזרת כל פעם מחדש ברגע שאתה יוצא
מזה, שאתה מרגיש שאתה שוב שמח, ושוב הכל בסדר, יש בשביל מה
לחיות. אני אוהבת לרחם על עצמי, זה בטוח, ואולי הרבה אנשים היו
רואים את הכל מבחוץ ולא מבינים מה כ"כ רע לי, למרות שאני רואה
הרבה דברים כאלו, לפעמים. ולפעמים לא. ולא יודעת מי צודק,
הבנאדם שרואה מבפנים בצורה לגמרי סובייקטיבית, או האנשים
שרואים הכל מבחוץ, וכנראה מצליחים לקחת את זה בפרופורציה. יום
אחד אני רוצה להגיע לרמה שאני אוכל לתת לעצמי את אותן עצות
ואותה השקפה ועקרונות שאני מעבירה לאחרים, שהם אלה שצריכים
תמיכה. שאני אוכל להסתכל על הבעיות שלי בלי רחמים ובלי
דכאונות, ולפתור אותם בדיוק כמו שאני עוזרת לאחרים לפתור, כי
לכל דבר יש פיתרון. אבל אני חושבת שכל עוד שאני אהנה מזה,
למשוך את התשומת לב הזו, לשמוע שירים עצובים, להסתגר בחדר,
לכתוב ולבכות, זה לא יילך. אולי אני צריכה להחליט מה יותר חשוב
לי, או מה יותר קל לי, או בשביל מה אני מוכנה להילחם.
מה עובר לי בראש עכשיו? הוא עומד להיות עם מישהי אחרת, ואני
לבד, ואנשים ידברו, ואנשים כבר מדברים, וכל מה שאני רוצה יקרה
ההיפך, כל מי שאני אידלק עליו לא ישים לב, אבל במקרה החבר הכי
טוב שלו יחליט שהוא דווקא כן רוצה אותי. להסתפק במה שיש לי?
אולי...אבל נמאס לי כבר לפתח ציפיות שווא שנשברות שוב פעם
מחדש. נמאס לי מעצמי, נמאס לי מאחרים, ונמאס לי שתמיד הכל
נמאס. תקועה באמצע, מה אני רוצה מעצמי בכלל? אם מישהו יבין
משהו מהמונולוג הזה, שיסביר לי למה התכוונתי, כי יותר מדי
דברים עוברים לי בראש עכשיו, בשביל לדעת מה באמת אני רוצה...