הוא יצא מן הבית מוקדם בבוקר, הוא הרגיש כאילו הבוקר הזה לא כל
כך חדש, כאילו כבר ערב, וזה לא ערב נעים.
ככה זה תמיד כשהוא הולך לבית הספר.
מחשבה ראשונה ביציאה מן הבית
- מי אני עכשיו?
על מה שהוא ענה:
- היה אתה עצמך!
והמשיך ללכת כאשר חיוך מרוח  על פרצופו.
כעבור כמה מטרים הוא שוב עובר מול אותו ספסל אם ילד ילד הבוקר
הישנוני.
לאן הוא נוסע? מה מחכה לו שם? מי?
הילד הזה דומה במשהו לו עצמו, כמוהו הוא הסתכל לעיתים קרובות
בפחד על האנשים והרגיש כמה רחוקים הם ממנו וחשב: "למרות שאנחנו
גלים שונים של ים אחד ..."
הוא תמיד רצה לאחל לילד הזה יום טוב, או אולי לחייך אליו
ולהאיר את הילד המפוחד הזה באור אחוות האחים הימית אבל תמיד
היה נדמה לו שהוא שוב נכשל בזה ועבר על פניו בזרות... מיהר
לבית הספר. בית ספר של מה? למה? בית ספר - החיים?!
הרים. גבוה על ההר, עומד מין מנזר, כנסיה כזו.
הוא תמיד ראה בהרים אלו משהו שיכול להיות אור הבוקר שלו אך הם
השחיקו על ולא שמו לב אליו. וחייכו. חייכו לעצמם. לא אליו.
ושוב האוטובוס הזה,
והוא נכנס אליו . אוטובוס  המבטים, מבטים בודדים-אדישים ובאותו
זמן נוקבים וחודרניים. נסיעת 40 הדקות הזו הייתה בשבילו כל פעם
כמו חיים שלמים שהוא עבר. הוא יצא מן האוטובוס תמיד באותה
הרגשה: חיי חיים, נשפט ע"י מבטים של 51 נוסעיי אוטובוס ...
ונפל.