מכל מבט סורר, הכל יתבהר.
המשחקים ששיחקת בילדותך, ירדפו אותך.
הליכתך במסדרון הארוך והחשוך באמצע הלילה.
הגעתך לחדרון קטן וצר הבנוי מלבנים אדומות שמזכירות לך את
המדרכה שליד הבית החדש.
ובחדרון החשוך כינור המונח בעדינות על שולחן שיש שחור שמזכיר
לך את רצפת ביתך הקודם.
ואם כי קטן הוא הכינור, צליליו חודרים אל נשמתך ומוחך. הם
מעוורים אותך כמו הסם המשובח ביותר שיש להשיג...
ובפינה, בסמוך לכינור, עומד נגנו הלבוש בחליפה מחוייטת
ומאובקת.
קברו כבר מוכן לו, לנגן. רק חסרה גופתו שם.
והוא אוחז פמוט ביידים רועדות אך בגוף יציב ולא נע.
ובפמוט נר אדום שקטן עם הרגעים החולפים. הלהבה מדגישה פניו
המעוותות של הנגן אך אור הנר מתיימר למלא את החלל הריק
בעיניו.
הוא בוהה בך מן הפינה, ללא כל הבעה.
הוא הרי שם רק בגופו, נשמתו מתחבאת בכינור.
אתה בטיפשותך ובתמימותך, אחזת בכינור הנגן.
ידיך כה שבריריות ורועדות, מפילות את הכינור על הלבנים האדומות
שבמאורתך המתפרקת. הכינור נשבר. כך גם מבטו של הנגן. עיניו
החלולות התנפצו לאלפי רסיסי מראות וגופו נפל אל תוך הבור אשר
חפר לעצמו כב מזמן.כמה אירוני זה שגופו כעת נבלע באדמה ביחד עם
נשמתו שהייתה בכינור שכעת שבור.
אז אתה בחוכמת ופקיחותך, הוצאת את המפוחית שאמך הביאה לך ביום
שלפני הטרגדיה.
"הייתה היא של אביך המנוח" כך סיפרה...
ברגע שהנחת אותה על השיש הרגשת את כוחך אוזל ובורח מידיך.
עיניך נופצו והבעתך קפאה. נשמתך ממך ברחה ונבלעה בין חרירי אשר
על גבה עיתורי כסף. ממש כמו על הפמות שאוחז אתה בידך כעת.
ייתכן שאתה שם, גם היום, גם ברגעים אלא, בעודי חושב עליך.
האם מולך מצבה?
כל קיוויתי שזה לא יהיה סופך...
אך אתה יודע מה אומרים...
"המשחקים ששיחקת בילדותך, רודפים אותך
יקירי, המוות נושם על עורפך
אנא שמור על עצמך.
יולי 2003. |
