אומרים לי שזה לא בריא לאהוב כל כך. שאין עליי למסור את נפשי
בכוח, למי שאינו מעוניין בה. שאם אחכה לקונה האידיאלי לעולם לא
אשכיר את חדרי לבבי והם ישארו בודדים וריקים. אומרים לי
שאני... אני הנני והוא... איננו. אומרים לי שמעל ומעבר וללא כל
ספק, שנתיים זה כבר מספיק זמן וכמה אני עוד יכולה לעמוד בחלון,
למולל את פרחי העדנית באצבעותיי הארוכות ולהמתין.
אומרים לי שאני כבר מצולקת כל כך וכפופה, שאם אמשיך ככה אגסוס
מפצעיי. אומרים לי שמשהו בעולם שלי מעוות כי במקום שהזמן ירפא
הוא רק מכניס אותי יותר ויותר לבועה של אטימות כלפי הנעשה
בחוץ.
אומרים לי שאני לא חיה, שאני מושכת בחוט החיים ועם כל משיכה
מזדקנת. אומרים לי שמזמן איבדתי את הילת התום שהייתה לי ואפילו
סמרטוט כבר פחות סחוט ממני. אומרים לי שאני הולכת ונובלת.
שהקוצים שאני שולפת נגד כולם כבר לא פוצעים - רק מרחיקים ממני
את העזרה שמציעים לי. אמרו לי כבר שרצוי ואפילו כדאי שאצא
מהאשליה שיום אחד תכניסני תחת כנפך ואתפוס את עצמי בידיים
-אפרוש את כנפיי ואעוף רחוק רחוק מכאן.

אמרת לי שאתה הסדק, השריטה בלב שלי המשתקף בבואתי בכל יום
במראה... ואני -
אני התכרבלתי כקיפוד, מפוחדת ועם זאת דבקה בשלה נאחזת כגבעולי
אשתקד בצמח רענן.