אתמול כימעט מתתי.
בגללי גם הוא.
מה אם הייתי מתקשרת באיחור של חמש דקות.
לא הייתי יושבת פה וכותבת את זה. הייתי פשוט הולכת אחריו.
אני לא יודעת, אני מרגישה כל כך אשמה.
צריך שניים לטנגו. אני הייתי השניה.
יכולתי לעצור את זה מההתחלה. יכולתי לא לתת לזה לקרות בכלל.
אני כל כך אשמה!
עכשיו הוא בסדר, הכל יהיה טוב, פותחים דף חדש. זורקים את
העבר.
אם אני אוכל...
לעזאזל. האהבה שלי כימעט מתה בגללי. אין אהבה לאחר המוות.
ואני נותרת פה, הם לא יודעים שרציתי למות, הם אף פעם לא
ידעו...
יצאתי ללא כל פגע.
מה עכשיו? אני לא יכולה לשכוח. אני אשמה. למה הסכמתי?
למה כל זה קרה?
אני כל כך דפוקה. כולם מאשימים את עצמם. הם לא יודעים את
האמת.
מה אם הם היו מאחרים???
מה אם לא הייתי פוחדת???
הייתי מתה, גם הוא...
מוות...
זה פשוט לא יוצא ממחשבותי. מנהלת קרב עם עצמי.
אשמה או לא???
גזר הדין: אשמה!