כל הרגשות שהצטברו בי פשוט זועקים לצאת החוצה. ואני לא נותנת
להם.
אני שומרת אותם עמוק עמוק במקום המיוחד שלהם, אצלי שם בפנים.
הוא מבקשים, מתחננים לצאת.

הכעס מתמקם בכפות הידיים ומכווץ אותן לאגרופים, הזעם נתפס על
הנשימות שהופכות קצרות ולא מועילות כלל.

אני מרגישה שאני הולכת להתעלף בכל רגע.
והם מתעקשים לצאת לעולם, להראות לכולם איך אני באמת מרגישה.
אני מתאמצת לשמור אותם בפנים, אבל הם נורא חזקים ובהתחלה זה
נורא קשה.

עכשיו אני מנוסה ומצליחה לאגור בפנים המון כעס ועצבים.
ברגעים שאני נשברת ומתמוטטת, אני משתדלת להמשיך לשמור על
השרירים רפויים, על קול נמוך נעים וחיוך חברותי מדהים.

בערך בנקודה הזו הרגשות שבי, כל הכעסים כולם פונים נגדי.
ברגע הזה אני אשמה בעוול כל העולם.
הרגשות משתוללים, אבל אני שומרת חזק שישארו בפנים.
אף אחד לא צריך לראות את רגשותיי האמיתיים; את העצב הכעס
והתסכול מחיי היומיום.
אבל הרגשות שבי מצאו נקודת תורפה, שבה המנגנון שלי קצת חלש.
עליו אני לעולם לא אצליח לשלוט.

וכשהלב מפוצץ, ולא באהבה. העיניים דוחקות בי נורא.
אני עדיין משתדלת שלא לתת לרגשות האיומים האלה לצאת.
מנסה לנווט אותם לשמחה, משתדלת נורא נורא...
ואז בשנייה אחת קטנה, אני בורחת הצידה יושבת בפינה ובוכה.
אסור שאיש יראה את הדמעות.

ואיך שהוא נגמר, אני מהר מנגבת את הדמעות. שלא ישארו שום
עדויות!
מחזירה לפניי את החיוך השגרתי, מאיימת על הלב שיפסיק להתייבב!

מסבירה לעצמי שזאת הפעם האחרונה, ושאני חזקה.
עד הפעם הבאה...