יום אחרון לשנה.
עברתי עוד אחת.

ואולי אם שרדתי את ינואר הזה,
על לילותי הארוכים, הקרים, המנוכרים,
וספי היאוש והאבדון,
בהם שקעתי,
אולי זה אומר,
שבאמת אוכל לשרוד את הכל?
אך אני מסתכלת פנימה, ויודעת,
שאם אגיע שוב למצב בו הייתי אז,
כבר לא אוכל להחזיק מעמד.
כבר לא אצליח להאחז,
בפיסות המציאות שהיו לי,
כבר לא אמצא את הטעם.

ובפברואר, שוב למדתי מעט לחייך,
גמעתי בלהט,
טיפות של תקווה.
חבקתי אותה,
בזרועות שבריריות,
דקות אף יותר,
אחר חורף אכזר.
והחתכים החלו להתאחות,
והפצעים להגליד,
מעניקים לי אשליה של שפיות זמנית.

תחלית אביב שהביא עימו מרץ,
החזירני לזרועות להט האהבה,
ולרגעים יקרים,
נצורים,
בלילה אחד,
נזכרתי גם מה זה להיות נאהבת,
וחייתי,
כניצן נדיר שנפתח,
לכמה שבועות,
בודדים.

אך עם שמש אפריל הבנתי,
שפרחים מוזרים,
לא נוצרו כדי לאהוב,
וגם אני קמלתי,
עם תום אהבתי.
וכל שידעתי היה כאבו של הסוף,
צריבת הבגידה,
וחוסר אמון,
שנשאר.

ומאי היה חודש של אובדן,
שהחל עוד בשלהי אפריל,
של אחד מאיתנו,
שנלקח לו לעד,
שהלך לבלי שוב.
חודש של נרות והרבה דמעות,
וצחוק משתרבב,
חיבוקים ארוכים,
פרידה אחרונה,
חלל שנפער,
וכאב,
שכבר לא ירפא.

והשמש של יוני,
לא יבשה את הדמעות,
אולם אנו ליקקנו את מלחן,
וניסינו,
תומכים,
שוב לעמוד,
ולפסוע,
צעדים ראשונים,
דואבים,
בעולם הזר.

וביולי שוב התעוררתי.
לחופש של קיץ,
ותענוגותיו.
ומוקפת הרבה חברים,
ביומולדת, לונה פארק, מסיבה,
הצלחתי להנות,
לרקוד עד כלות,
עם הכאב רק ממוסגר,
בפינה.

ובאוגוסט נעתי בין קיצוניות,
מספר לילות אחרונים בארץ,
שטופים בכאב,
שקירבו אותי חזרה,
לתהומות האבדון,
שהפכו לחופשה מדהימה,
למספר שבועות של שכחה מרגיעה,
הכרויות חדשות,
הופעות, חוויות, מקומות,
וציפיה, לחזור בקיץ הבא.

אבל בספטמבר,
חוסר הרצון לחזור,
הפך לנחיתה כואבת,
למציאות של זיכרונות,
שאפפה אותי מכל עבר,
ורדופה בהם,
לא מצאתי מנוח,
וכשגם אלה בהם לימדתי את עצמי,
בקושי רב, להאמין,
הכזיבו,
נמצאתי שוב על סף טביעה.

ניצלתי לבינתיים, באוקטובר,
על ידיי שבועים של אופוריה,
ושחרור קל,
עם תחילת השנה,
האוניברסיטה,
על שלל גווניה,
ושעריה,
שנפתחו בפניי,
וכמויות האפשרויות,
והידע,
נתנו לי פתח נפלא להדחקה.

אולם הגשם של נובמבר,
לא בושש לבוא,
וכל משמעויותיו עימו,
וניסיתי להמנע מלחשוב,
ועמדתי בך די יפה,
והתחלתי ללמודבאמת,
לשחק תפידים,
עם עצמי,
הלא, כבר שיחקתי מזמן,
ומילאתי את הזמן,
ועשיתי הרבה,
וכמו תמיד ישנתי מעט,
והמציאות  הייתה רק הבלחות בודות,
של דקירות סכין חדה.

ודצמבר שהתחיל כתקווה מחודשת,
של ביקורי אנשים יקרים,
מצא אותי לפרקים משותקת ברכות,
אדישה קלות,
מתעלמת בעיקר.
תזזיתית עד אימה כלפי חוץ,
נמצאת בכל מקום,
מתישה את עצמי,
נהיית חולה.

ואני בעיקר מפחדת,
מינואר,
מהמציאות,
מההתמודדות,
מעוד שנה.

לא בטוחה,
האם אני חזקה מספיק,
בשביל להמשיך,
ולא יודעת,
אם אני רוצה.
מנסה.