אחת, שתיים, שלוש, הרצפה מתנועעת לקצב הוואלס שהיא רוקדת, ולבד
היא רוקדת, בגב זקוף ובראש מורם, מביטה נכוחה קדימה, מאבדת
עיניה באבק שעל השידה.
ולפתע תפתח הדלת ומקצב הוואלס הדמיוני יגוז כלא היה ובדלת
יעמוד אותו גבר זר שפעם אהבה כל-כך וילחש לה, כשגבה מופנה
אליו, שתחזור ותהיה שוב שלו וכולי.
ומבטה כבר לא נח על השידה, אלא מכוון אל נקודת מגוז מרוחקת
מחוץ לחדר, מחוץ לחלון, והיא מעפעפת בעיניה ונאנחת ואומרת די.
והוא עומד, ממשיך להביט בגב התמיר והיפה של האשה שפעם כל-כך
אהב, והיום גם, ודמעות מתחילות לזלוג מעיניו הבהירות, ארוכות
הריסים, והוא שב ולוחש ומציע לה את העולם הארור כולו, על כל
מילותיו ואבניו, על מצע של בדולח. את השמיים בכבודם ובעצמם ואת
רוח האלוהים המרחפת על פני המים הקרים והעמוקים ודי, היא
אומרת, לך.
והוא הולך והדלת נסגרת אחריה מאליה ועדיין מהדהדות בחצר
לחישותיו המתחננות והיא שוב שותקת.
ומסתובבת ומביטה בחלל שהכיל אותו ועכשיו הוא ריק מאדם, וברכיה
פקות והיא קורסת על הרצפה הקרה, החשופה. והרצפה קרה ומנחמת
בריקנותה, ביציבותה, בשתיקתה הבלתי-מעורערת.
אחת, שתים, שלוש, הוואלס שב ועולה וכמו בובת קפיץ היא נמתחת
מחדש, מתרוממת מהרצפה ושבה לחוג במחול אינסופי, בלתי מופרע.
אחת, שתים, שלוש.