הערב ב - 20:00, במחלקה האורולוגית של ביה"ח "מאיר", הודעה קצת
משמחת נמסרה בחדשות:

"חוליה של עשרים ושניים מחבלים מארגון טרור נתפסה עם כמות
אדירה של נשק ברשותה. חוליה זו הייתה אחראית למותם של עשרה
אזרחים ישראלים."

לידי ישב גבר בשנות ה - 40 לחייו, אולי אפילו 50, ודיסקס איתי
על החדשות, על המדינה, על החיים... 'כמו אחים לתא' - עלתה לי
לראש הקונוטציה הראשונה שלי לכלא.
לא ידעתי מה השם שלו, ובחנתי לעומק את ההרגשה הזאת של להיות עם
אדם באותה המחלקה שבוע, לדבר, לאכול, ולא לדעת את השם שלו.

מהחלון בקע צליל ממחלקה אחרת - מעלית עצרה באיזו קומה.

"איזה מזל! סוף סוף תופסים את הערבים האלה כמו שצריך! 50 שנה
לקח להם לקלוט - הגיע הזמן!" הוא הכריז. הסכמתי עם כל מילה,
למרות שלא הייתי פה לפני 50 שנה. מחבלים אני לא כל כך אוהבת.

וחזרתי לחדר.

איזה אמבולנס זועק עבר מתחת לחלון שלי, וראיתי את השכנה הקרובה
ביותר שלי, השותפה החדשה לחדר. בחורה צעירה מאוד, חזרה היום
מניתוח וכנראה סובלת מכאבים כתוצאה ממנו. הייתי רוצה לדבר
איתה, משום מה, אבל היא מדברת רק את השפה הזאת... נו, זאת של
הבני-דודים (קוראים להם ערבים, אני חושבת).

הבטתי על השידה המבולגנת ליד המיטה שלי - כל המטבח ישב לידי.
הבטן שלי קרקרה וכאבה באותו הזמן, והבחילות שלי הראו נוכחות
רבה.
השכנה שלי רצתה לישון. היא ניסתה לסדר את השמיכה בין הכאבים
שלה, שוב ושוב... שוב ושוב... אוף, לא הייתם קמים?
עזרתי לה להתכסות.
"שוקרן".

היא נרדמה, והבטתי בה באור קלוש של המנורה הקטנה לידי. 'אולי
באיזה גלגול הכרתי אותה מקרוב?'

"הבוקר שייח' ערבי-ישראלי נעצר, לאחר שנתגלו רימוני יד
חדשים, רובי קלצ'ניקוב ועוד מני נשק בגינתו הפרטית. יש חשד
שהוא ראשה של קבוצת טרור."

"מה זה טרור?" שאלה אותי אחותי הקטנה לפני שנה וחצי.
"זה ערבים?"
"לא." אמרתי לה.
"לא ממש."