בארץ "לא כואב" חי לו מלך שלא חש כאב.
"אתה מלך מטורלל,  אתה ממש סקנדל", אמרו כולם
אבל המלך חייך, הוא לא נעלב כלל.
גם כשנפל וקיבל מכה לא צעק ולא בכה.
"נשים תחבושת נשים משחה", אמרו כולם
"לא צריך, לא כואב", אמר המלך בשמחה.
המלך פשוט לא חש כאב, לא בגוף ולא בלב.
הוא לא התרגז ולא נעלב אך גם לא התרגש ולא אהב
וכשכולם עזבו והוא נשאר לבד, לא התגעגע לאף אחד
וחי לו כך בדד בדד.

ובוקר אחד כשהסתכל במראה לא האמין למה שראה
"איפה האף", קרא "הרי זה איום ונורא,
על מלך בלי אף מי שמע?"
אבל בעצם אף אחד לא ירגיש, הרי אין פה איש
חשב בשביעות רצון - איזה מלך נבון!
וכך התהלך לו בלי אף.
שכח מהו טעם, שכח מהו ריח, שכח שאף צריך לקנח
בקיצור, המלך נשאר שמח.

ובוקר אחד שוב הסתכל במראה ולא האמין למה שראה
"שומו שמיים, אין לי אוזניים", קרא "הרי זה איום ונורא
על מלך בלי אוזניים מי שמע?"
נו מילא, בראשו הוא נד, הרי אין פה אף אחד
ומיד הרגיש מנוחם - איזה מלך חכם!
וכך התהלך גם בלי אוזניים
שכח מהן מילים, שכח מהם צלילים, שכח מהו ציוץ ציפורים
איזה שקט, חשב המלך בחיוך רחב, לי הראש יותר לא יכאב.

ובוקר אחד שוב הסתכל במראה ולא האמין למה שראה
"היכן הלשון, זה איום ונורא, איך זה קרה? על מלך בלי לשון מי
שמע?"
אבל בעצם, בשביל מה אני צריך לדבר? הרי אין מי שיקשיב לי יותר
חשב המלך באופן מעמיק - איזה מלך מבריק!
וכך התהלך גם בלי לשון.
שכח מהו מר, מלוח, מתוק, שכח לדבר, שכח איך לצחוק
יותר לא אצעק ולא אקלל, חשב לו המלך וכולו מתפעל.

ובוקר אחד שוב הביט במראה ושום דבר הוא לא ראה
אין לי עיניים, חשב, זה איום ונורא, איך דבר כזה קרה?
על מלך בלי עיניים מי שמע?
אבל בעצם, זה לא משנה לאף אחד כי אני הרי פה לבד
חשב המלך בשמחה וששון - איזה מלך גאון!
וכך התהלך גם בלי עיניים
שכח את אור השמש, שכח את הירח והכוכבים
שכח את הנוף ואת כל הצבעים.
זה נפלא, חשב המלך זה נהדר,
יותר לא אראה את פרצופי המכוער.
המלך היה מאושר.
או אולי לא?